פיסקת התבגרות רכה

יסודה של הדמוקרטיה הוא שלטון האזרחים. אזרחי המדינה הם הקובעים את דרכה. זו הבשורה הגדולה של קיומה – היא לא רק שיטת שלטון או דרך להסדיר את היחסים הראויים, אלא עיקרון מוסרי, בו מופקע הכוח לשלוט ממלוכה, ברונים, קבוצות אלימות, או כל גורם אחר, ומוחזר למשוואה הפשוטה המכירה בחרות של אזרחי המדינה לקבוע את דרכם. על עיקרון זה צריך לשמור מכל משמר.

האם שלטון דמוקרטי צריך מנגנוני הגבלה ? כאשר מדובר במלוכה – התורה מלאה מנגנוני הגבלה כאלה. בין כאשר מדובר במנגנונים פנימיים ("לא ירבה"), ובין כאשר מדובר בהפרדת רשויות, ובהקמת רשויות בולמות ומאזנות את המלוכה, כגון נבואה, כהונה ומשפט. התורה ערה מאוד לסכנות השלטון ולהשחתתו: "לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל". סכנות אלה פחותות יותר בשלטון דמוקרטי, אך לא נעלמות כליל. שלטון וכוח עלולים להשחית. תולדות ימי העולם מלמדות על הסכנות הגדולות שבשלטון לא מוגבל. מכל סוג שהוא.

לא זו בלבד, אלא שחייב להיות ממסד המגן על זכויותיו של המיעוט, ומגדיר לא רק את כוח הרוב, אלא גם את מה שלרוב אסור לעשות כלפי המיעוט. מוסד שמגן על עצם קיומן של בחירות ועל חופש הדיבור, על היכולת להחליף שלטון ועל חרותו של הפרט, ועוד ועוד. זהו תפקידו הנאצל של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. בשל כך הטיעון כי על בית המשפט העליון לפעול לאור מדיניות הממשלה – הוא טיעון שגוי. להפך, תפקידו הוא למתוח את הקו במקום בו חובה לבלום את עריצות הרוב ואת כוח השלטון.

כמו בכל סוגיה של מתיחת קו בין שני עקרונות יסוד – שלטון אזרחי המדינה בכוח הרוב ובלימתו ואיזונו – מתיחת הקו היא סוגיה ראויה מאוד לדיון ציבורי. יש היגיון רב בדברי תומכי פיסקת ההתגברות, בגירסאות שונות שלה, שכן בית המשפט העליון חרג לא פעם ופלש לזרועות שלטוניות. כתבתי על כך פעמים רבות בעבר, דווקא כאשר הפסיקה של בג"ץ מצאה חן בעיני בשל תוכנה, ואף על פי כן התנגדתי לה מצד סמכותה (ראו: https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=6485), וזאת כדי להיות נקי מטיעונים פוליטיים מניפולטיביים; יש היגיון בדברי היראים מפיסקת התגברות, בגירסאות שונות, והסוברים כי צריך לשמור בקפדנות על מעמדו של בית המשפט העליון, על אף שהוא זה שקבע את המעמד הזה. 
הדיון הזה כאמור ראוי להתקיים. ברמה העקרונית, הוא צריך להיות מוכרע ב"אסיפה המכוננת", בחוק יסוד השפיטה, ולא במקום אחר. ההכרעה צריכה להיות כי לבית המשפט העליון תינתן סמכות לפסול חוקים, אך סמכות זו צריכה להיות מותנית הן במספר שופטים גדול וברוב משמעותי (ובוודאי שלא בבית משפט שלום או אפילו מחוזי), והן במספר חברי כנסת קטן שתומכים בחוק על אף פסילתו. ניתן להגיע לנקודת איזון מוסכמת (9 שופטים, התגברות רק ברוב מיוחס של הכנסת), ועל ידי כך לשמור על אופייה ההוגן של מדינת ישראל, המאפשרת לאזרחי המדינה לשלוט והבולמת את הרוב מלעשות עוול.

שנת השבעים למדינת ישראל מאפשר התבגרות לקראת דיון על התגברות ראויה. משבר גיל ההתבגרות בתחום היחסים נובע בין מהתקפות לא ראויות על בית המשפט העליון מחד גיסא, והן מפלישתו לתחומים לא לו מאידך גיסא.

הרב יובל שרלו,
0 תגובות