לתפילה בבית ספר תיכון דתי

הזדמנתי לתפילה בבית ספר תיכון דתי ולמרות ההלל של ראש חודש, נעצבתי אל לבי. זה קורה לי כמעט בכל בית ספר דתי אליו אני מזדמן. זו תפילה של אילוץ ולית ברירה, שהמורים משמשים בה כשוטרים, שמתקשה לסחוף מישהו מהחבר'ה לחוויה משמעותית. אני נפעם מהמסירות והמאמץ של המורים, ועדיין משהו בשיטה נראה לי שגוי.
בשנים האחרונות השתתפתי באינספור פורומים חינוכיים שעסקו ב"משבר המחויבות", ב"תרבות המתירנית" וב"פריקת העול" שמאפיינות את העולם המודרני ואשמות במצב התפילה והנאמנות ההלכה של הנוער הדתי.
העניין הוא שאותה קבוצה שבקושי מוכנה לזמר הלל של ראש חודש, תשיר מחרתיים בדבקות עצומה ובעיניים עצומות את "התקווה". אותם חבר'ה שצריך להזכיר להם לעמוד כמו שצריך ב"קדושה", יעמדו בדום מתוח ולא יעזו לזוז בצפירה. אלו שצריך לדרוש מהם לחבוש כיפה ילבשו חולצה לבנה וידביקו עליה את מדבקת ה"יזכור" בלי שמישהו ידרוש מהם. הטקס הדתי הבוקר היה עלוב ועצוב, אך הטקס הלאומי שהם ערכו השבוע ליום השואה (לגמרי בעצמם) היה רב רושם, מרגש ומעמיק. אלו שלא מצליחים, באמת לא מצליחים, לצאת מהמיטה בשביל להגיע לתפילה, יזנקו בעוד כמה חודשים בכל בוקר למד"ס, למסדר ולאימון בתור חיילים. 
נראה לי שאין באמת "משבר מחויבות" ושלא מדובר בפריקת עול מתירנית. יש החלפה של מושא המחויבות וקבלה של עול אחר, עם הרבה איסורים ו"הלכות" אחרות. אנשים נשארים נאמנים למחולל הזהות המרכזי שלהם. פעם קראו לו הדת היהודית. היום קוראים לו מדינת ישראל.
צפוף בראש התורן, אין שם מקום לשני דגלים. מי שמניף בראש את הדגל הדתי, נשאר עם ניכור וחוסר נאמנות למדינה. מי שמניף בעוז את דגל המדינה, מתקשה לאורך זמן לגייס מניין לתפילה. אפשרות אחת היא לחבר בין הדגלים, ולראות בהם דגל אחד, שלא מפריד בין הדתי והלאומי. הצרה היא שהחיבור הזה עלול להיות מסוכן, מה גם שהוא מתבדל מרוב אזרחי ישראל, שלא רואים בתקומה עניין דתי מובהק. 
אך אולי יש עוד אפשרות - להציב בראש התורן את הדגל הלאומי (הוא ממילא שם עבור רוב בני הנוער האלו) ולראות בעולם הדתי את הצד הרוחני של התקומה הלאומית הזו. שהרי תובנה פיסיקלית-מטראולוגית פשוטה מלמדת, שבלי רוח דגלים לא מתנופפים...

אילעאי עופרן,
0 תגובות