יצאתי לפנימיה. חרדית

...ואז אני יצאתי לפנימיה. חרדית, צנועה, כפי שרציתי. והיה לי חלום להיות אישה נשואה עם מטפחת ועם חום לב וחיוך רוחני. והתגעגעתי לאחים הקטנים, לחיבוקים לנשיקות לבועות על הבטן הרכה לגלגולים ולצחוקים.
ושמחתי ללבוש חצאית ארוכה ושרוולים ארוכים וגרביים ובדים אטומים ונוקשים. הרגשתי מוגנת בתוכם.
ובנסיעות הארוכות באוטובוסים קרו דברים שמיד שכחתי ולא סיפרתי ולא העליתי על דעתי אפילו. שהייתי שם ולא הייתי. כמו למשל האיש החרדי שישב לידי. אני עדיין זוכרת את הבד של החליפה שלו: לא שחור, מין חום אפור ירקרק, אריג גס מאד. אני ישבתי ליד החלון, תמיד היו לי בחילות. הוא ליד המעבר. ופתאום ברך לברך. ירך לירך. והאריג הגס הזה משפשף את הירך שלי. והתנועות הולכות ומתרחבות. בכיתה ב' אימא שלי קנתה לי ספר על איך באים ילדים לעולם. אבל לא היה כתוב שם שמשפשפים. שנצמדים לירך. שהנשימה כבדה. שעושה את זה איש חרדי שיושב לידך באוטובוס. אני הייתי בת 16 ולא ידעתי מה זה. רק שזה לא טוב. שאני לא רוצה להיות שם. והתנועות נהיו מהירות יותר והנשימה כבדה יותר והסתכלתי אחורה ולצדדים לראות אם יש מושיע. וראיתי מאחורי באלכסון אישה שראתה אותי ואני חושבת שהבינה. אבל פחדתי לקום ולצאת משם. פחדתי שייגע בי. פחדתי להגיד משהו. שלא ישימו לב אלי. או שיכעסו עלי. או שיגידו לי לשתוק. לא לבייש אותו. לא לבייש אותי. אז שתקתי. ובבת אחת הוא קפץ ונהיה כתם ענק על האריג הגס של המכנסיים שלו ואז נהיה שקט. וגם אחר כך שתקתי. לא סיפרתי לאף אחד. לא למדריכה, לא למנהל, לא לאף מורה, לא להורים שלי וגם לא לחברות שחלקתי איתן חדר. לא עלה על דעתי. פשוט שכחתי. אבל את האריג הגס אני עדיין זוכרת. 
זו לא היתה הפעם היחידה. לגמרי לא. היו עוד המון. כמעט בכל נסיעה. בכל אוטובוס, בכל מונית שירות. התחככויות, דחיפות, דיבורים משפילים, מבטים מפשיטים, רדיפות - ולא דיברתי על זה, לא שאלתי שאלות, לא סיפרתי, זה פשוט היה ככה ולא עלה על דעתי שיכול להיות אחרת. ועדיין אני מתביישת. להזכר בזה. לכתוב על זה. אני – אני הכתם הזה על האריג הגס. 
והאישה? האישה שישבה מאחורה באלכסון? שרציתי בכל מאודי שלא תראה אבל גם שתחלץ אותי משם?

צליל,
0 תגובות