אבי דבוש: ניסו לקבור אותנו

אבי דבוש מספר: מאין באתי, למה חברתי לתמר, לאן הולכים ביחד*.
 
מאין באתי

המסע שלי לשמאל האמיתי החל לפני שני עשורים. אחרי שהקמתי וניהלתי בית ספר לנערים עם אוטיזם, הצטרפתי לארגון "מגמה ירוקה" והובלתי קואליציה של ראשי רשויות וארגונים למאבק בתחנת הכח הפחמית באשקלון. המאבק הזה, שניצחנו אחרי 14 שנים, היה בית הספר הקהילתי והפוליטי שלי, עם דוכן במדרחוב באשקלון בכל יום שישי במהלך 2003.

גם אחר כך התחנות שבחרתי היו, לרוב, בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות בישראל: ביטול תכנית ויסקונסין, קידום חוק הקרינה, איגוד עובדים, חיבור חברתי- סביבתי בנושאי תכנון, המחאה החברתית, הקואליציה לדיור ציבורי, מועצת הנגב, ועידת העשוקים, פורום מאבק בעוני, ערים מעורבות, הדרת נשים ועוד ועוד

לפני ארבע שנים זרקה אותי "צוק איתן" מהעולם הפוליטי החברתי למפלגתי, לאחר שהובלתי את הקמת "התנועה לעתיד הנגב המערבי", שחיברה את תושבי שדרות והקיבוצים לתביעה להסדר מדיני. כניסה למפלגה נושאת בחובה מחירים אישיים רבים, אבל מחיר ישיבה על הגדר גבוה בהרבה.

לאחר הבחירות זכיתי להיות ממובילי שיח מעמיק בפריפריות, בעקבות הסיסמה המכוערת "הפריפריות מצביעות למי שדופק אותן". הובלנו להקמת תנועת הפריפריות, המחברת את כלל האוכלוסיות בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות בישראל, בתביעה לחינוך שוויוני לילדי הפריפריות, מאבק בעוני, צמצום פערים בבריאות ועוד.

ובמרצ? שנתיים של דחיפה לבחירות פתוחות והקדמת הבחירות, למול כל ההנהגה, הסתיימו בניצחון. הבחירות ביום חמישי האחרון מוכיחות.

למה חברתי לתמר זנדברג?

ב-1 בינואר הכרזתי על מועמדותי לראשות מרצ. ידעתי שאין מי שיביא את הסיפור והאינטרסים של הפריפריות באופן כזה, ומשדרות. אין מי שיחבר את הסיפור הכלכלי, המדיני, השותפות היהודית- ערבית ובכלל, באופן שבו אני מחבר ובעיקר עושה כבר שנים.

במהלך הזה התמודדתי מול שותפות ושותפים לבית הפוליטי. התמודדתי גם עם השדים של המרכז הכלכלי והגיאוגרפי, הרואה ומפרכס רק את עצמו. בתקשורת. בתרומות. במה ומי נחשב ומה לא. אני אוהב את תל אביב ובנותיה, אבל גם סובל מנקודות העיוורון שלה, ומתעקש לעשות את השינוי מכאן, מהפריפריות.

והמשכתי. עם חברות וחברים מדהימים. מאות מתנדבים ואלפי תומכים. כשיש כוכב צפון ברור הכל אפשרי. החלום התחדד. שמאל אמיתי. מגוון, תוסס, לכולם. לחיולנים ודתיים. לאנשי מרכז ופריפריות. ליהודים וערבים. נשים וגברים. סטרייטים ולהט"בים. מזרחים, דוברי רוסית, יוצאי אתיופיה ואשכנזים.

המסר הזה הצית אש בלבבות רבים, ובמובנים משמעותיים קבע את הטון של הבחירות. אנחנו היחידים שהצלחנו להביא מפקד משמעותי בפריפריות, וזה הביא בתורו קלפיות היסטוריות של מרצ באשקלון, שדרות, אופקים וירוחם.

ועדיין, נדרשתי כל הזמן לחשוב מה יקדם את החלום, בצורה הטובה ביותר. ברגע מסוים, לא פשוט ולא קל, החלטתי לעשות זאת מתוך שותפות עם תמר זנדברג, בתוך המפלגה. אני סבור שביחסי הכוחות הקיימים זה הדבר הנכון. השותפות עם תמר היא שותפות עמוקה: תל אביב ושדרות. מזרח ומערב. מסורתיות וחילוניות. מגדרים שונים. דגשים ותכנים שונים. ברית עמוקה היא בין משלימים.

אני מקבל אינספור מסרים של תמיכה על החיבור. אני גם סופג ביקורת ואכזבה. זה מובן לגמרי. גם אני לא מרוצה, אם כי שלם לגמרי. המועמדות שלי היתה חשובה ואמיתית. בשביל לנצח. אני מאמין שהדגלים שהעלתי צריכים להוביל את השמאל הישראלי החדש, באופן שיהפוך אותו לשמאל אמיתי ומשפיע.

ובכל זאת, לראשונה במסע המפלגתי, בחרתי בריאלי על חשבון האידאלי. ריצה הירואית שהיתה מניבה תוצאה סבירה, היתה גיבנת במשימה הקרובה שלנו, להפוך את מרצ מסיעה לתנועה. השתכנעתי שהקואליציה של אילן ושלי, בראשות תמר, היא עמוקה ואמיתית, ויכולה לקדם את החלום הפוליטי שלי, ולאפשר המשך בניית כח בתוך מחנה גדול.

לאן הולכים

ועכשיו קדימה: יש לנו שתי משימות פוליטיות ענקיות. המשימה החיצונית היא להפוך להיות הגורם המוביל והדומיננטי בשמאל הישראלי. אין צורך וטעם כיום בגוף פוליטי בין המרכז העמום והשמאל המתחדש. מפלגת "העבודה" סיימה את תפקידה.

אנחנו צריכים לעבוד בכל כוחנו על מפץ גדול בשמאל, שיביא אלינו את השותפים שלנו, ממפלגת העבודה, התנועה, ואפילו מ"יש עתיד", והלוואי מחד"ש, לגוף שמאל אמיתי וגדול, לגוש שמאלי אמיתי של שותפות יהודית- ערבית של ערכים סוציאליסטיים, מאבק לחופש ודמוקרטיה, קץ הכיבוש וחלוקת הארץ.

המשימה הפוליטית הפנימית, התומכת והמשלימה, היא הקמת השטח למפלגה הזו. בכל חודש, החל מעכשיו, נפתח סניף חדש ונהפוך את מרצ לתנועה הפוליטית הנוכחת, התוססת, המשפיעה ביותר, בחברה הישראלית.

המוטו שלי, כבר עשור, הוא האימרה האפריקאית: "רוצה להגיע מהר? לך לבד. רוצה להגיע רחוק? לך ביחד". הביחד נחוץ לנו כרגע יותר מאי פעם. רק ביחד נוכל לממש את שתי המשימות הגדולות הללו.

הבחירות נגמרו. הן היו חשובות. השקעתי בהן שנתיים. אבל, כעת, מגיע החלק החשוב יותר. אשמח אם תחזרו אלי ותהפכו לשותפות ושותפים במהלך החדש והחשוב הזה.

ניסו לקבור אותנו באדמה- אבל לא ידעו שאנחנו זרעים. זה הזמן שלנו לשגשג ולנצח!

התמונה של ‏אבי דבוש Avi Dabush‏.
גיל צח,
0 תגובות