מוסי רז: חוויות מרואנדה

אחרי ארבעה ימים ברואנדה ואוגנדה, המסקנה שלי ברורה וחד-משמעית: אנחנו חייבים לעצור את הגירוש. זה אפשרי.

כל ארגוני הסיוע שפגשנו יודעים את האמת ומכירים את המציאות האכזרית של הפליטים, אבל הם מנוטרלים מבחינה משפטית. המדינות מכחישות את קיומו של ההסכם, לכן אי-אפשר לתקוף אותו בבית משפט. פחד ממשי מלווה את כל מי שמבקש לבקר את השלטון ברואנדה. זו המדינה אליה אנחנו שולחים בני אדם.

המגורשים מגיעים לרואנדה ומבינים שכל ההבטחות שהובטחו להם הן עורבא פרח. רואנדה לא רוצה לקלוט אותם ואוסרת עליהם לפנות לנציבות האו"ם לפליטים. אסור להם גם להיכנס למחנות הפליטים הקיימים ברואנדה. הם חסרי מעמד, אין להם נגישות לשירותי בריאות והם אינם יודעים את השפה. הם נדונים לעזוב את רואנדה, ללא מסמכים, מרצונם או שלא מרצונם. במקרה הטוב הם ינסו לחצות את הגבול ולהגיע למדינות שיסכימו לקבל אותן, במקרה הרע הם יימכרו בשווקי עבדים ואת הזוועות ששמענו על אלה האוזן לא סובלת.

במהלך הביקור, הדאגה והתסכול גברו, יחד עם הבהירות שהתעצמה – הגירוש הזה לא מוסרי ואסור שיקרה.

אבל הייתה גם נקודת אור. הבנו שאת הגירוש הזה אפשר לעצור – כולנו ביחד.

הרואנדים והאוגנדים מבינים שאם האמת תצא לאור, כל מי שיודע להבדיל בין טוב ורע יתנגד להסכמים האלה. לכן הם מסתירים. וככול שיותר אנשים ידעו מה קורה באמת, וככול שיותר אנשים יתנגדו, הרואנדים והאוגנדים יחששו להוציא את ההסכמים לפועל. הם מכחישים שיש בכלל הסכם, כדי למנוע בדיוק את המצב הזה. לכן אנחנו חייבים להמשיך להתנגד, וחייבים לחשוף את האמת.

ח"כ מוסי רז,
0 תגובות