על היכולת הדתית להגיד לא

האזנתי לרב קלנר. שבע דקות שלושים וארבע שניות. ושמתי לב להתחלה: הוא יוצא מספר. נראה שהספר הוא עין איה, ביאורו של הרב קוק לאגדות חז"ל, אחד הספרים מפרי המחשבה והמקוריים שיצא לי ללמוד מהם בישיבה.

הוא מתחיל בהסבר הכתוב - אישה לא שייכת בצדדים הגבוהים של מגמות העולם, התרבות ותפיסות חובקות זרועות עולם. אני זוכר במעורפל את הביאור הזה של הרב קוק, עניין שקשור לחינוכן של נשים. לא הסכמתי. לא אהבתי. הרב קלנר מסביר.

בהמשך הוא מסביר את המקורות. רבי אליעזר, תנא, אמר פעם "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" בתגובה לגברת לא יהודיה שקנטרה אותו. הוא שקבע שכל אב המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות (וייסד גישה דתית דומיננטית שמדירה נשים מלימוד תורה). הוא אמר גם שאין חכמה לאישה אלא בפלך. רבי אליעזר היה כנראה מה שאנחנו קוראים היום מיזוגן או שוביניסט, גבר שתופס נשים באופן נחות (הוא גם היה בעל תפיסות מדהימות לגבי התפילה: כל העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, הוא אמר עוד המון דברים לגבי העברת שמועה מרבך, דיני סוכה ועוד. שוביניזם אינו הגוון היחיד שבקולו).

זה לא הקול היחיד בחז"ל, אבל זה קול שהשפיע. כשהרב קלנר מצטט את משפטו על הפלך הוא מייחס אותו לחז"ל, קבוצה של מאות גברים על מאות שנים. קול אחיד שיוצא מהמקורות.

***כשהוקם תיכון דתי פמיניסטי וראוי, החליטו, בחתרנות מרשימה, לקרוא לו פלך.***

הרב קלנר יוצא מהמקורות. הוא ניצב לפני ספר של הרב קוק, אחד מענקי המחשבה בעם היהודי ובעולם. בחוגים שלו הוא נקרא "הרב". ברור למי הכוונה. יונקים את תפיסותיו כיסוד ושורש. אם תפיסתו של הרב קוק על נשים היא כזו, יש חהפיץ אותה, להסביר אותה, לעגן אותה. אם יש בחז"ל קולות מיזוגניים, יש להסבירם. הרב קלנר נחרץ. כשהייתי תלמיד ישיבה הופצה חוברת שלו "פלורליזם, פנטיזם, כלליות", שמסבירה את תפיסת היהדות, בעיניו, על סובלנות ואמת.

*בחוגים שלי היו מי שקראו לספר "פנטיזם, פנטיזם, פנטיזם". *

וכאן מגיע ההבדל. כתבתי פעם מאמר על הולדת הבת במקורות היהדות. קודם כל ניתחתי איך המאורע הזה נתפס בתפיסת עולמם של חז"ל. לקחתי אגדות, סיפורים, עצות ואמירות וניתחתי לעומק, בחנתי איך פירשו אותן הרבנים הגברים לכל אורך הדורות. גם שם היו קולות שונים, ורב חסדא שהעדיף את בנותיו מבניו הוא אחד מהם. אבל היה קול ברור: מדובר בהחמצה. אפשרי היה שיצא בן. יצאה בת. חבל.

בסוף המאמר כתבתי שני עמודים מודעים, אישיים. מיהם חז"ל מבחינתי, כמה משמעות יש להם, כמה הם מתווי דרך. מצד שני, מי אני, מה העולם שלי, איך אני, גבר דתי לאומי בן עשרים וארבע, אב לבת, בן זוג, נושם רוחות של פמיניזם, רואה את הדברים. מה הפער ואיך הם מיישבים אותו. האם הם טעו?

בסופו של דבר, אני אדם דתי. לא רק בגלל הכיפה על הראש. אני אדם מאמין. לכתוב שרבי אליעזר היה מיזוגן עולה לי בדם. אבל פיתחתי אצלי את היכולת להגיד לא - לתפיסות שמנוגדות חזיתית לאמונות שלי, למשל. זה לא רק מאפיין אישי של רן חורי, אלא של המוני דתיים ודתיות. לנסות להבין ולקבל לשמוע, להיות חלק משרשרת המסירה, מבית המדרש, אבל גם לעמוד בתוקף על שלך, על הזהות שלך, על התפיסה שלך.

כששומעים את הרב יוסף קלנר שומעים יהודי שלא יודע להגיד לא למה שישן, למסורות של עבר. הוא ידע להגיד לו לחתרנות, לחידושים, בהחלט. אבל מה שמקובל וידוע בחוגיו חייב להישאר מקובל וידוע, וכך צריך להיות וכך צריך להעביר לתלמידים. כך כתוב. כך אמרו חז"ל. כך אומר הרב קלנר.

יש בעמדה הנפשית הזו משהו מדהים.
וגם משהו הרסני.

רן חורי,
0 תגובות