להיות קיר של אש

לא מזמן קראתי על מחקר שטען שכאשר אנשים צריכים לקבל החלטות, בדרך כלל אפשרויות שנתפסות אצלם כלא-מוסריות בעליל, אפילו לא עולות בדעתם. למשל, אדם שממהר לשדה התעופה ושוקל דרכים שונות להגיע לשם, לא מעלה בדעתו בכלל לנסוע במונית ואז להסתלק ממנה בלי לשלם. זו לא אפשרות בכלל מבחינתו (אלא אם כן יש לו ראש קרימינלי במיוחד). לכל אדם יש דברים שעבורו הם פשוט מחוץ לתחום, מעבר לקיר של אש, לא יעלו על הדעת בכלל. כאשר זה היחס אליהם, ברור שהאדם לא ייכשל בהם.

לאחרונה התחיל גל נוסף של התבכיינויות בפייסבוק על "שמירת נגיעה", וכמה זה קשה ולא אנושי, ואיך ההתלבטות הבלתי פוסקת אם לחבק או לא הורסת לזוגות צעירים את האהבה, וכיוצא בזה.

אז ראשית אציין שאני יכול לדבר על הנושא, כי גם אני הייתי במקום הזה. לפני שהתחתנתי הייתי בקשר של חברות ואירוסין במשך כמעט שנתיים, וכל הזמן הזה לא העלינו בדעתנו לגעת אחד בשני. היה ברור שזה אסור, מחוץ לתחום, נקודה. כמו שלא יעלה על הדעת להדליק אור בשבת, או לשתות חלב אחרי בשר, ככה לא יעלה על הדעת לגעת. קיר של אש. ממילא, כל ההתלבטויות המדוברות אם לגעת או לא, לא התחילו בכלל.

וזה בדיוק העניין של ההלכה. להיות קיר של אש. חומה של יציבות שמגדירה גבולות בטוחים בין מותר לאסור. ברגע שמכרסמים בה, מטפסים מעליה, מחפשים בה פרצות - הכל יכול לקרוס. אם היה מותר לגעת, היו מתחילים להתלבט בלי סוף אם לשכב או לא, ואז זה מה שהיה הורס את הקשר. דווקא האיסור המוחלט מעניק לאדם שלוות נפש, חוסך לו לבטים ותהיות מזיקים. היצר אמנם תמיד קיים ותמיד מפריע, אבל מי שמפנים את האיסור, יודע להתייחס ליצר כפי שהוא - יצר הרע, שיש לעמוד בפיתוייו, לא לשחק איתו משחקים. ואם נכשלים, עושים תשובה, לא מחפשים הצדקות.

ואזכיר שוב לכל מי ששכח, שבמשך אלפי שנים יהודים התחתנו והקימו בתים נאמנים בישראל, בלי לגעת ולהתחבק לפני החתונה. כמובן, תמיד היו כאלה שנכשלו וכאלה שחטאו, אבל הרוב הסתדרו מצוין במסגרת ההלכה. גם היום בציבור החרדי מצליחים, ככל הידוע לי, להקים משפחות בלי "רבנים אמיצים" ש"יבררו מחדש" את גבולות איסור נגיעה. אלא מה, כמו שאמר מישהו פעם, הדתיים הלאומיים רוצים גם קדושה כמו אצל החרדים וגם רומנטיקה כמו אצל החילונים - ולשלב בין שניהם, זה קצת יותר קשה. אז מי שמכניס את עצמו לבור, שלא יתלונן כמה קשה לו לצאת ממנו.

משה רט,
0 תגובות