ארוחת ערב חגיגית לציון מאה שנים להצהרת בלפור

ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, יחד עם ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי, הוזמנו ע"י הלורד רוטשילד והלורד בלפור לארוחת ערב חגיגית בבית לנקסטר (Lancaster House) לציון מאה שנים להצהרת בלפור.

הצהרת בלפור המקורית, שמשכנה הקבוע הוא בספרייה הלאומית הבריטית, הוצגה לנוכחים.

באירוע נכחו בכירים בממשל הבריטי, פוליטיקאים מרחבי העולם וחברי הקהילה היהודית. מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי, ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, יו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי ועוד.

ראש הממשלה בנימין נתניהו:

”ראש הממשלה מיי, תודה לך על נאומך המופלא. אמרת בדיוק מה שאמר מרטין לותר קינג על אנטישמיות במסווה של אנטי-ציונות, אבל אמרת זאת בצורה כל כך ברורה ועוצמתית, והגינוי שלך של האנטישמיות הוא כל כך כן ואמיתי. תודה לך. תודה בשם ישראל והעם היהודי.

שר החוץ בוריס ג'ונסון, יורש ראוי ללורד בלפור, כפי שגילינו היום. יש כאן כל כך הרבה ידידים מישראל, מבריטניה, מארה"ב. שגרירים ושרים, ראש ממשלה לשעבר, מזכיר מדינה לשעבר, חברים, אנשי כמורה, רבנים וארכיבישופים.

זהו אירוע מכונן. הוא מציין קו פרשת מים בהיסטוריה הבריטית, בהיסטוריה היהודית, בהיסטוריה של העולם. ההיסטוריה של הציונות המודרנית שזורה בהיסטוריה של בריטניה, במעשיה ומילותיה של בריטניה.

אולם עבורי, זהו אירוע מאוד מרגש ברמה האישית. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, אחד ממנהיגי הציונות, ז'בוטינסקי, ניגש לממשלת בריטניה וביקש להקים כוח יהודי לוחם במסגרת הצבא הבריטי. ולאחר ששקלה זאת, ממשלת בריטניה הסכימה. הם הטילו עליו את המשימה להיות "גדוד נהגי הפרדות" שפעל קודם בגליפולי ולימים הפך לגדוד העברי שזרע את הזרעים לצבא הגנה לישראל. מפקד אותו כוח היה ג'ון הנרי פטרסון, קצין בריטי. פטרסון מעולם לא פגש יהודים. הוא היה ספקן לגבי מה שיקבל. אולם החל מגליפולי ולאחר מכן, מגליפולי ועד הגליל, הוא נפעם ממה שראה. הוא נפעם מההקרבה, אומץ הלב והרעות של לוחמיו, שכלפיהם פיתח אהדה עמוקה ובשבחם הפליג כל חייו.

כעשרים שנה מאוחר יותר, במהלך מלחמת העולם השנייה, פטרסון פגש את אבי בארה"ב והצטרף אליו לקמפיין למען מדינה יהודית. השותפות והידידות שהם יצרו הייתה כל כך עמוקה שהוריי החליטו לקרוא לבנם הבכור, אחי הגדול, ג'ונתן, על שם ג'ון הנרי פטרסון. ג'ון על שמו ונת'ן על שמי סבי. ג'ון הנרי פטרסון היה הסנדק של אחי, שלימים נפל באנטבה. אני גדלתי עם גביע כסף שעליו ההקדשה "לבן הסנדקות שלי, ג'ונתן, מהסנדק שלך, ג'ון הנרי פטרסון." חשבו על כך. מפקדו הבריטי של הכוח היהודי הלוחם הראשון זה 2,000 שנה היה הסנדק של אחד ממפקדיו העתידיים של צבא הגנה לישראל, מפקד שסייע בשחרור ארץ ישראל מ-400 שנות דיכוי טורקי היה הסנדק של מפקד כוח הקומנדו הישראלי שחילץ יהודים מידיהם של טרוריסטים בלבה של אפריקה.

פטרסון נפטר בארה"ב, ולפני שנתיים, קיימתי את משאלתו האחרונה, צוואתו האחרונה, כשהבאתי את עצמותיו לישראל וקברתי אותו, כפי שהוא ביקש, לצד לוחמיו היהודים האהובים. בריטניה שזורה אפוא בלידתה של הציונות, אבל עבורי, הקשר הזה הוא מאוד מאוד אישי. הקשר הזה שורשיו כאן בלונדון.

בעיר הזאת, בשנת 1900, תיאודור הרצל, "משה" המודרני שלנו, אבי הציונות המודרנית, פנה לקונגרס הציוני הרביעי שהוא כינס כאן ואמר כך:

”אנגליה, אנגליה החופשית ורבת העוצמה, שחזונה חובק שבעה ימים, תבין אותנו ואת שאיפותינו. אני משוכנע שכאן התנועה הציונות תעפיל לגבהים גדולים יותר. ”

ביטחונו של הרצל היה מבוסס היטב. באותם ימים, האהדה הבריטית כלפי הציונות ניכרה בכל מקום. ניתן היה לקרוא אותה ברומנים של וולטר סקוט וג'ורג' אליוט. ניתן היה לשמוע אותה בנאומיהם של הלורד אשלי ובנג'מין ד'יזראלי, וכפי ששמענו זה עתה, הלורד שפטסבורי בשנות ה-30. ניתן היה לראות אותה במשלחות של "הקרן לחקר ארץ ישראל" שהוקמה על ידי המלכה ויקטוריה במטרה לגלות מחדש ולמפות את ארץ התנ"ך.

לצד אמריקה, היה זה כאן בבריטניה שהציונות הנוצרית הקדימה את הציונות היהודית המודרנית והציתה בה אש.
זאת הסיבה שהרצל, שבו בערה האש הזאת יותר מכל, האמין שבריטניה תהיה המקום שבו שליחותו המקודשת להקים מדינה יהודית תוצעד קדימה. בדיוק כפי שהוא חזה, 17 שנים לאחר מכן, ב-2 בנובמבר 1917, בסיועו של דיפלומט מבריק, חיים וייצמן, ידידו הלורד רוטשילד ואחרים, בריטניה הכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי במולדתנו ההיסטורית. אני דיפלומט, אני שר החוץ, אז אהיה זהיר – ואף על פי שיבואו לאחר מכן נסיגות כואבות בדרך לתחייתנו הלאומית, נזכור תמיד ציונים בריטים גאים כמו הלורד בלפור, לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל שנכנסו לפנתיאון השמור לידידיו הגדולים ביותר של העם היהודי לאורך ההיסטוריה ארוכת השנים שלנו.

אנו זוכרים גם את אותם אנשים ידועים פחות שמילאו אף הם תפקיד מכריע בתחייתנו הלאומית ושהצליחו לגבש שותפויות מכריעות עם מקביליהם היהודים: מארק סייקס עם אהרון אהרונסון, הקולונל ריצ'רד מיינרצהאגן, קצין המודיעין של אלנבי, שהואשם לימים בכך שהיה ממוצא יהודי כשלמעשה מוצאו היה דני, הקולונל מיינרצהאגן עם רשת הריגול של ניל"י שהקים אהרונסון והעניקה לצבא הבריטי במערכה על ארץ ישראל מודיעין שחשיבותו לא תסולא בפז, וג'ון הנרי פטרסון יחד עם ז'בוטינסקי.

בדיוק מאה שנים לאחר מכן, כאן בלונדון, נפלה בחלקי הזכות לשאת דברים כראש הממשלה של המדינה שהרצל ראה בחזונו ושהאנשים הללו לחמו כדי להקים.

אלמלא עשורים של עלייה ועבודה קשה, אלמלא אומץ הלב וההקרבה שהייתה נדרשת להגן על חיינו ועל חירותנו, מדינת ישראל לא הייתה קמה.

אולם הצהרת בלפור היא זו שגיבשה את התמיכה הבינלאומית בציונות כפי שלא היה מעולם לפני כן וסללה את הדרך לכניסתה של הציונות אל בימת העולם.

היום, עם שהיה פעם נטול מדינה וחסר ישע מצא את מקומו הראוי בקרב האומות.

הצהרת בלפור הציבה את בריטניה בצד הנכון של ההיסטוריה. בכך שאתם מציינים את ההצהרה הזאת היום, אתם משאירים את בריטניה בצד הנכון של ההיסטוריה. בשם ממשלת ישראל והעם בישראל, אני מודה לכם.

גבירותי ורבותי,

שעה שאנו מציינים בגאווה את הצהרת בלפור, המנהיגים הפלסטינים מכנים אותה טרגדיה. אולם הטרגדיה האמיתית של הצהרת בלפור היא שעברו שלושה עשורים עד שניתן היה לממש את ההבטחה שבה, מאוחר מדי עבור שליש מהעם היהודי שנספה בשואה.

לו הוקמה ישראל ב-1928 או ב-1938 ולא ב-1948, מיליונים יכולים היו להינצל. יש אנשים הטועים לחשוב שישראל קיימת בגלל השואה. האמת היא שרק בגלל שישראל לא הייתה קיימת, השואה יכולה הייתה להתרחש, כיוון שלא היה כוח יהודי ריבוני שיכול היה להגן על היהודים או להעניק מקלט לששת המיליונים שנרצחו בידי הנאצים.

הטרגדיה האמיתית האחרת בהצהרת בלפור היא שהפלסטינים דחו אותה. הם עדיין דוחים אותה. הם אמרו זאת רק הבוקר. מה שמדהים הוא שהפלסטינים מדברים על כך שהם שוקלים לתבוע את ממשלת בריטניה על הצהרת בלפור. יש עורכי דין פה בחדר? זה ניצחון ודאי לבריטניה.

הגיע הזמן שהפלסטינים יפסיקו את חתירתם להשמדת ישראל. הגיע הזמן שהם לא רק יכירו בבית לאומי יהודי, אלא שהם ישלימו סוף כל סוף עם מדינה יהודית, מדינת לאום עבור העם היהודי כיוון שאם הם יעשו זאת, הסכסוך יסתיים תוך דקה.
אך ישנן גם חדשות טובות. לצד מצרים וירדן, שעימן כבר עשינו שלום, אחרים בעולם הערבי מתקדמים. הם מכירים בכך שישראל אינה האויבת שלהם אלא בת בריתם החיונית במאבק נגד האסלאם הקיצוני. הם רואים בישראל שותפה להבטחת שלום, עתיד, ביטחון ושגשוג.

הגיע הזמן שהפלסטינים יאמצו גישה זאת אף הם. אם הם יעשו זאת, הם ימצאו בישראל ובי שותפים נלהבים לבניית עתיד של שלום ושגשוג עבור שני עמינו. זה בר השגה, ואני חושב שזה מתקרב. אתם ספקנים. אתם לא באמת מאמינים למה שאני אומר. אבל אתם לא יודעים כל מה שאני יודע ואינני מתכוון לגלות זאת עכשיו. רבים אחרים ברחבי העולם כבר מכירים ביתרונות של שלום, ביטחון ושגשוג הגלומים בשיתוף פעולה עם ישראל והם חותרים להפיק תועלת מעוצמתנו במודיעין, במאבק בטרור ובטכנולוגיה חדשנית לצורך בניית הכלכלה שלהם.

אנשים תמיד נדהמים מכך, אבל זה אמור להיות ברור שאם חוללנו ליברליזציה בכלכלה שלנו, שזה מה שעשינו, זה מה שיקרה. נתנו דרור לגניוס וליוזמה של עמנו כדי שיהפכו את ישראל למעצמה על בימת העולם.

שלוש שנים אחרי הכרזת העצמאות של ישראל, וינסטון צ'רצ'יל כתב לנשיא חיים וייצמן, אחד מאדריכלי הצהרת בלפור: "הצעדים המופלאים שישראל עושה בשעות קשות אלה מעודדים את רוחו של ציוני זקן כמוני." אני משוכנע שאותו "ציוני זקן" צ'רצ'יל היה גאה אף יותר היום בהצלחתה המופלאה של ישראל.

ישראל היא מגדלור זוהר של חירות, דמוקרטיה וקידמה באזור בעייתי, ואולי, באמצעות אותו מגדלור, נוכל לשכך את אותו ים של בעיות.

ראש הממשלה מיי, אני מודה לך שוב על שאת מתייצבת לצדה של האמת ההיסטורית ועל הגינוי החד משמעי שלך לאנטישמיות. אני מודה לבריטניה על הצהרתו של הלורד בלפור. אני מודה לבריטניה על ששחררה את ארץ הקודש מ-400 שנות כיבוש עות'מני. ואני מודה לבריטניה על התייצבותה בגבורה ולבדה נגד המפלצת הנאצית. על כל זאת, העם היהודי והמדינה היהודית יהיו אסירי תודה לנצח.


 

אורי רבינוביץ,
0 תגובות