היא עוד תיזכר

איזה אחה״צ אחד הילדה שלי, שהיתה בת כמעט 12, התקשרה אליי ודיברה מהר מהר ובלחש. לא הבנתי כלום. מה היא רוצה עכשיו? הרי הלכה לקנות גלידה עם חברה, מה שאמור להבטיח לי איזה חצי שעה שקט מינימום.

דברי לאט, אמרתי לה, אני לא מבינה כלום, חסר לך כסף? חזרת לסופר? מה הקשר סופר קופיקס עכשיו, לא הלכתן לגלידריה?

נכנסתי לסופר, היא אמרה, הלכנו לגלידה אבל איש אחד הלך אחרינו ונצמד כל הזמן, הוא שאל אם אנחנו רוצות לבוא איתו רגע אז הלכנו יותר מהר, אבל הוא המשיך ללכת מהר ונצמד. הוא היה עם היד במכנסיים, אז ברחנו ונכנסנו לסופר. אבל הוא עומד פה בחוץ מאחורי עמוד. אני מפחדת לחזור לבד, את יכולה לבוא לקחת אותנו?

בום. כל הסיוטים שלי הפכו משחור לבן לצבע. 
אל תזוזי, אמרתי לה, ותישארי בכניסה לחנות ליד הקופות, איפה שיש אנשים כל הזמן. 
יצאתי מהבית יחפה, דופק 200, בריצה אליה. 
כשהגעתי לא היה שם אף אחד. אבל הילדה שלי היתה חיוורת, היא צחקקה במבוכה ושתקה לסירוגין, והחברה שלה נהגה בדיוק כמוה. פתאום הן הרגישו שאולי הגזימו, שאולי יכלו פשוט להמשיך ללכת, שאולי עשו עניין מכלום. 
עשיתן מצוין, אמרתי להן, לא יכולתי לבקש יותר טוב ממה שעשיתן. והכל בסדר עכשיו, נכון? 
הלכתי איתן יחפה לגלידה. קניתי לנו שלושה הרי גלידה.
הכל בסדר עכשיו, נכון? שאלתי שוב. הן הינהנו וכבר היו עסוקות בהתענגות על ההר המתוק. 
הכל בסדר, המשכתי להרגיע את עצמי. וזרקתי את הגלידה שלי לפח.

אני לא יודעת אם היא זוכרת את זה היום, אבל היא עוד תיזכר.

מורן מיכל,
0 תגובות