גאנדי היורד לחיינו

אילו הייתי מנהל תיכון בתל-אביב או בירושלים לא הייתי נותן ידי להחרמת יום הזיכרון הממלכתי לזכרו של רחבעם ("גאנדי") זאבי, שנרצח בידי טרוריסט פלשתיני.

העם היהודי לוקה בשני פגמים, שברגעי השיא שלהם הם בבחינת מחלת נפש לאומית: הוא נוטש בקלות יחסית את מולדתו לטובת סיר הבשר, וזה מצריך דיון נפרד; וכל מחלוקת היא פוטנציאל לפילוג, שסופו אסון.

החרמת יום הזיכרון ל"גאנדי" היא צעד לעבר פילוג. שכן כיצד נגיב אם למחרת יסרבו לזכור בהתנחלויות את רצח יצחק רבין? ובכלל יבטלו את ההמנון הלאומי "התקווה" לטובת איזה שיר ברוח "בדם ואש..."?

כיצד הייתי מאזכר בתיכון את זאבי? כך:

- מספר שבחו הראוי כאוהב ארץ-ישראל ומופת לטיולים בין נקיקיה וסלעיה ומעיינותיה, וכמי שלמד אותה בדקדקנות ובפרטנות .
- עומד על שרותו הצבאי הממושך מהפלמ"ח עד לפרישתו בדרגת אלוף אם כי מזכיר כי לא תמיד צלחה דרכו (ראו למשל הקרב בתל-מוטילה. 1951, ליד אלמגור.)
- מזכיר לגנאי יחסו התוקפני כלפי נשים בהן גם חיילות שבפיקודו כפי שעלה מהתחקיר המעולה של עמרי אסנהיים ב"עובדה" של ד"ר אילנה דיין. (כמובן, מידת הפירוט תיקבע בהיוועצות עם פדגוג לפי גיל התלמידות והתלמידים.)
הלקח הנלמד היה שאין רק אנשים גדולים; ושמימי נתן הנביא ודוד המלך ואילך לא צריך להעניק חסינות לשליטים מפני חשיפת מעשיהם הרעים; ואין להניח להם לתעתע בחוק ובשוויון בפניו.

זה הרבה יותר ראוי ויעיל מאשר חרם סתמי.

דן מרגלית,
0 תגובות