על תפיסת העולם של מיכאלי

לפני כמה ימים, מרב מיכאלי העלתה ציוץ לטוויטר בו היא כתבה "ילדות וילדים הם העתודה והעתיד של החברה והמדינה שלנו, לא עניין פרטי."

עוד לפני שהספקתם לומר כל-אחד-לפי-יכולתו-ולכל-אחד-לפי-צרכיו, כבר מיכאלי מתראיינת בתוכנית באוסטרליה וטוענת שמוסד המשפחה הגרעינית המסורתית היא המסגרת המסוכנת ביותר לילדים. לפי מיכאלי, אחד מכל חמישה ילדים במשפחה מסורתית חווה התעללות. המסקנה הבלתי נמנעת שלה היא שיש לחייב אנשים שמגדלים ילדים לעמוד בקריטריונים שנקבעו על ידי המדינה.

אז כמה מילים על תפיסת העולם של מיכאלי. דבר ראשון, לטעון שהמשפחה הגרעינית היא המסגרת המסוכנת ביותר לילדים על סמך סטטיסטיקה (אמיתית?) שאחד מחמישה ילדים חווה התעללות זה פשוט התעללות בסטטיסטיקאים. זה כמו להגיד שיותר אנשים מתים מחיסון לטטנוס מאשר מטטנוס. זה נתון חסר משמעות מבלי לבחון את החלופה. אני מנחש שילדים במסגרות חלופיות, כמו בתי יתומים או משפחות אומנה, לאו דווקא יסכימו עם תפיסת העולם של מיכאלי שעדיף אפוטרופוס מורשה על ידי המדינה מאשר משפחה.

אבל האמת היא שמה שהכי הפתיע אותי לגבי פרשת הילדים-של-מיכאלי היא התגובה הציבורית. מיכאלי נצלבה מימין ומשמאל על דעות שלא באמת רחוקות כל כך מהקונצנזוס הישראלי. התפיסה של ילדים כקניין ציבורי היא די מושרשת בישראל, מדינה שכבר שבעים שנה נמצאת במלחמה מול המאזן הדמוגרפי. ישראל מגייסת את הרחם הנשי למלחמה, בדיוק כמו שהיא מגייסת בכפייה בני 18 לצה"ל. זו דרך קצרה מחשיבה על ילדים כאמצעי למאבק דמוגרפי עד לחשיבה שהמדינה צריכה לנהל לחלוטין את גידול הילדים. למעשה, למשך עשרות שנים קיבוצים הפקיעו את מלאכת גידול הילדים מהוריהם, וכולנו התייחסנו לזה בשלוות נפש.

אבל זה לא רק חדרי ילדים בקיבוץ. גם כיום, כבר מגיל 3 הורים נדרשים לשלוח את הילדים למסגרת שאושרה על ידי הממשלה (זו עבירה פלילית לשלוח ילד בן 3 לגן לא מוכר או סתם להשאיר אותו בבית עם ההורים). ומערכת החינוך הממשלתית היא מפעל אינדוקטרינציה שלא מתחשב כל כך בהורים. חילונים נאלצים להיאבק בממשלה עבור זכותם שילדיהם לא ילמדו תושב"ע וחרדים נאלצים להילחם בממשלה עבור זכותם שילדיהם לא ילמדו לימודי ליבה. הכוח של ההורה בבחירת אופן החינוך של ילדיו הוא אפסי במערכת בה הכל מוכתב על ידי פקידי ממשלה.

הפתרון הוא לאו דווקא להפריט את מערכת החינוך (למרות שלא תשמעו אותי מתלונן). אבל הרעיון שמשרד החינוך הוא הגורם שמכתיב את תכני הלמידה, במקום להיות רק רגולטור שעוסק בעיקר בסטנדרטיזציה של בחינות ופיקוח, הוא די מופרך. ילדים בישראל החל מגיל 3 ועד סיום הצבא בגיל 21 מבלים את מרבית זמנם במערכות בהם פקידים ופוליטיקאים מכתיבים כל פרט מחייהם. האם אין שום מקום להעניק להורים עצמאות בבחירת סוג הבית ספר וסוג החינוך של הילדים? אפילו במערכת במימון ציבורי מוחלט, אפשר להעניק למנהלי בית ספר עצמאות בנוגע לאופן חינוך הילדים ולתת להורים את ההזדמנות להעדיף דרך חינוך זו או אחרת. אנחנו צריכים להחליט האם אנחנו רוצים לחיות במדינה שמחלקת רישיונות הורות או במדינה שסומכת על הורים בגידול ילדיהם. וזה לא מסתכם רק בהולדה, זו תפיסת עולם כוללת. אנחנו צריכים להחליט האם ילדים הם קניין ציבורי או שהם ילדים.

 

אמרי קופר,
0 תגובות