במעלה הפלמ"ח: טיול בנחל ימין

במעלה הפלמ"ח: טיול בנחל ימין.

למי מתאים: למטיבי לכת.

תחילת המסלול: חניון מישור ימין.

שימו לב: המסלול אינו מעגלי ולכן מומלץ להגיע בשני רכבים (אפשר להסתדר גם עם רכב אחד, אך במקרה כזה יהיה על הנהג ללכת כ-5 ק"מ על כביש עד להגעה אל הרכב). את המסלול כדאי להתחיל בבוקר, כשחלקו הראשון עדין בצל. בהמשך רובו של המסלול הוא בשמש ולכן יש להצטייד בהתאם.


מחניון לילה במישור ימין נמשיך לכיוון דרום-מערב. השביל הירוק הולך במישור מעל הגדה הימנית של נחל ימין, אבל כדאי לרדת שמאלה וללכת באפיק עצמו.

השביל יורד לערוץ כעבור 400 מטר וממשיך בערוץ החולי עוד 700 מטר עד שפת המפל הראשון של נחל ימין. זהו מפל כפול (שתי מדרגות מפל וביניהן גב – יש להיזהר מפני החלקה) ומראשו נשקף מבט יפה אל המשך נחל ימין.

בשנת 1941, בשלהי מלחמת העולם השנייה, הקימו הבריטים כוח בארץ שילחם נגד פלישה של הצבא הגרמני, הוורמכט, שלאט לאט התקדמו אל עבר ישראל מכיוון צפון אפריקה. הצבא הגרמני הובס במצרים ב-1942 ולא היה צורך בכוח ישראלי, לכן הורידו הבריטים פקודה לפרק את הפלמ"ח. היישוב היהודי רצה להשתמש בכוח המאורגן הזה לטובתם ומנחה להוריד את הפלמ"ח למחתרת. ההגנה לקחו חסות על הפלמ"ח, ולוחמיו מצטרפים למסורת תנועות הנוער לקיים מסעות ברחבי הארץ.

עוקפים אותו משמאל וממשיכים בערוץ כמה דקות עד שבמרכזו מתפתח נקיק צר עמוס גבים. הולכים בצדו הימני ויורדים בשכבת סלע נטויה אל קטע יפה של הערוץ, עם מצוקים גבוהים, מאובנים, גשר סלע שהשביל עובר תחתיו ועיגולים אדומים של תרכיזי ברזל בקיר השמאלי. עוד כמה מאות מטרים ומגיעים אל דיונה גדולה במצוק הימני של הנחל.

עם הזמן התפתחה תחרות בין הפלוגות השונות של הפלמ"ח, מי עושה את המסעות הארוכים יותר? הנועזים יותר? המסעות הקשים ביותר המסעות בנגב, משום שליהודים אסור היה להסתובב בנגב, ולכן מסעות אלו חייבים היו להיות חשאיים בהחלט. את כל המים והאוכל והציוד לכל המסע (שלפעמים נערך גם במשך שבועיים ויותר) הם סחבו על גבם. עם זאת, בכל היסטוריית הפלמ"ח לא היו מקרי התייבשות. אז איך הם ידעו לאן הולכים? הרי לא היו אז סימוני שבילים... סיירים היו עושים "טיולים" מקדימים באזור ומשאירים פתקים בתוך ערימת אבנים אחת על השנה לפי גודל שסימנו את הדרך.

כאן השביל מתחיל לעלות שמאלה ועוזב את נחל ימין, חוצה ערוץ קטן וממשיך לעלות. המסלול מגיע אל כפה שטוחה ויורד ממנה לערוצו של יובל נחל ימין, בו יש סדקים יפים ומפל גדול, שמראשו תצפית נהדרת על מפגש הנחלים ימין וחתירה. נפגוש שביל כחול הפונה שמאלה לעבר מעלה עקרבים הרומי. השביל שלנו הוא הירוק הפונה ימינה ומתחיל לרדת במעלה ימין הקדום אל אפיק נחל ימין התחתון, כשהוא עוקף את המפל של יובל נחל ימין מימין.

ב-1944, אורי יפה, מפקד פלוגה ג' בפלמ"ח, רצה להתעלות על כל המסעות. הוא תכנן מסע בן 21 ימים שיצא מירושלים, ירד לים המלח, עלה למצדה ועצר בהר סדום לאימונים באש חיה. למרות האיסור על היהודים להחזיק  בתחמושת, האמין אורי יפה כי המקום היה מבודד מספיק כך שלא ישמעו את קולות הנפץ. משם הם המשיכו למכתש הקטן, אותו גילו היהודים רק שנתיים קודם לכן, ומנחל רביבים עד למצפה רביבים.

בעיה אחת היתה בתכנית – חלק מהשביל שעשו הסיירים עובר על כביש מנדטורי – ושם סביר מאוד שיגלו אותם. לכן הם החליטו, תוך כדי המסע, שהסיירים ירוצו קדימה לחפש מסלול עוקף, וישאירו מאחוריהם גלי אבנים שיסמנו לבאים אחריהם את הדרך. השביל בו אתם צועדים עכשיו הוא אותו המסלול בדיוק שעשו סיירי פלוגה ג', לפני יותר מ-70 שנה.

ממשיכים במורד נחל ימין עוד 400 מטר ומגיעים למפגש עם נחל חתירה. המסלול שלנו ממשיך ימינה, במעלה נחל חתירה, עם השביל הירוק. בהתחלה הערוץ רחב עם עצי שיטה יפים. בהמשך, באזור מפגשו עם הנחלים כמוס וממשית, נוצר באמצע הערוץ נקיק והשביל עוקף אותו מימין. אחרי עיקול ימינה בערוץ, מופיע המפל הגדול של נחל חתירה, החוסם את הדרך, והשביל פונה שמאלה ומטפס במעלה פלמ"ח. תחילה זה טיפוס תלול בדרדרת, אחר כך עולים בסולם ברזל יציב, ולבסוף יש הליכה על מדפי סלע צרים על פי התהום. יש לנקוט זהירות יתר בהליכה במצוק.

עד עכשיו הלכנו בדיוק באותו מסלול שעשו הסיירים הראשונים של פלוגה ג'. הדרך הייתה נחמדה, עם גב, הרבה צמחייה, והתוואי של הנחל פשוט להליכה. הסיירים אפילו היו מופתעים מכך שהם לא הכירו את הנחל לפני, שכן ההליכה כאן פשוטה כל כך.

כל זה נכון, עד לנקודה הזו ממש. הסיירים מגיעים לכאן ולא יודעים מה לעשות, ולאט לאט הזמן עובר ושאר פלוגה ג' מגיעים, ורואים את הסיירים עומדים במקומם.

"יצאנו מן המכתש בשביל צר מאוד העובר בין סלעים גבוהים והתקדמנו דרך נחלי הנגב לפי סימנים שהשאירו לנו הסיירים", מספר אורי יפה. "גם מים מצאנו לפי הסימנים שלהם. לאחר שעות רבות של הליכה ראינו מרחוק את שאול ואת מחלקת הסיירים". 

"מה קרה?" שאלתי כשהתקרבנו "מדוע לא המשכתם?"

"הבט", אמר שאול והצביע על קיר סלעים ענק "אין כל יציאה מכאן. אי אפשר להמשיך."

הייתי קצת נבוך. נמצאנו בלב המדבר בממלכת הבדואים הפראים, כמעט ללא אוכל ומים.

"ומה אתה מציע לעשות?" שאלתי את שאול.

"יש מקום אחד", אמר, "שם אולי נוכל לפרוץ דרך. העבודה לא תהיה קלה, והמעבר יהיה קשה מאוד גם אחרי הפריצה. אבל נדמה לי שזו האפשרות היחידה".

"חברים" אמרתי לסיירים "קחו את הגרזנים ואת המעדרים. נתחיל בעבודה!"

במשך קרוב לשעה עבדנו כולנו במאמץ גדול עד שלבסוף הצלחנו לפרוץ מעבר בסלע. עברנו בו אחד אחד, והנה הגענו שוב לסלע גבוה, שסגר את הדרך בפנינו.

"עד כאן" אמר אחד הסיירים "מכאן אין עוד מעבר"

הרמתי את ראשי והסתכלתי בסלע הגבוה.

"בעזרת חבלים נוכל לעלות גם כאן"

"על הסלע החלק הזה?" קרא שאול "היכן נשים את הרגליים?"

"נחצוב בסלע מקומות משען לרגליים"

הבחורים והבחורות ניגשו אל הסלע בזה אחר זה, והחלו מטפסים לאט לאט בעזרת החבל. אנשי מחלקת הסיירים עמדו לרגלי הקיר ואחדים מהם למעלה. בכל פעם שמישהו או מישהי החליקו, תפסו אותם ועזרו להם להגיע. עמדתי למעלה והסתכלתי מראש הסלע בגבוה למטה. לאחר שכולם עלו בשלום הרגשתי שהוקל לי הרבה מאוד... לאחר שהעלינו את החפצים שלנו והיינו מוכנים להמשיך במסע, הופיעה מולנו פתאום, כאילו מתוך האדמה, קבוצה של בדואים.

"מאין אתם באים?" שאלו נדהמים.

"מנחל ירקעם". ענינו גאים.

"מנחל ירקעם אין יציאה!" אמרו.

"מנחל ירקעם" השבנו "פרצנו יציאה!"

"אתם?"

"אנחנו!"

"מתי?"

"עכשיו."

"אי- אפשר" אמרו הבדואים "שום איש לא עבר עוד במקום הזה, אפילו היעלים לא עולות מכאן."

"אולי" אמרנו, "אבל אנחנו עלינו..."

מאותו זמן קראו הערבים למעבר הזה "נקב אל יהוד" כלומר "מעלה היהודים" וכך הוא נקרא עד היום.

ב-1966 הגיעו לכאן קבוצה של אנשים מפלוגה ג', כעת כבר עם הילדים שלהם, הציבו כאן סולם, הכשירו את המקום למטיילים וכתבו את הכתובת למעלה על הקיר.

לאחר שעוברים אותה, יוצאים מהקטע הצר ומיד יש משמאל מלכודת נמרים הרוסה. מומלץ לטפס על השלוחה שמימין, שבין הערוץ של מעלה פלמ"ח לבין מפל נחל חתירה, לתצפית מרשימה במיוחד. השביל הירוק יורד במהרה חזרה לנחל חתירה, אל דיונת חול יפה ומיד מטפס בגדה השנייה, הצפונית. הולכים מעל הנחל עוד קרוב לקילומטר עד לסימון שקוף (2 פסים לבנים ללא צבע ביניהם) המפנה שמאלה, דרך מדרגות רומיות עתיקות, אל עין ירקעם (יש להיזהר בירידה במדרגות). מהמעין חוזרים לסימון הירוק, ותוך 600 מטר, אחרי חציה נוספת של נחל חתירה, מגיעים לחניון ולנקודת הסיום.

טלי סטמבולצ'יק, אלון תשובה ונעמה זלצמן, מערכת אתר צה"ל,
0 תגובות