מירי רגב סטתה מהמסלול

רק עזות המצח של מירי רגב איפשרה לה להכריז מלחמת חרמה על הסרט "פוקסטרוט" בלי שצפתה בו. כמו אורטופד שמגבס רגל כואבת בלי לצלם את העצם השבורה ובלי ולדעת מה מצבה.
מבחינה זו רגב היא חרפה לאיכות. חרפה לאשת ציבור. חרפה לחברת ממשלה. חרפה לקצינת צה"ל. חרפה של אימא. היא פשוט אנטי-מופת, אנטי אשת ציבור להזדהות עימה.
לצערי גם היועץ האלמוני שגרם לה בחוות דעתו להכריז מלחמת עולם על "פוקסטרוט" נכשל במילוי תפקידו. רגב הסתערה עליו כמו במלחמת שחור-לבן, הכל או כלום. שטות,הסרט מגוון ורב פנים.
יש בו רוך אנושי ויש בו קיטש. דרמה סוערת ואטיות משעממת. אנושיות בוערת ואדישות מייאשת. מה עורר את הזעם העיקרי? שחיילים ירו בשוגג אך בתום-לב במכונית פלשתינית על יושביה, שהיו חפים מפשע, ולאחר מכן שיבשו את החקירה בהסתירם אותה במעבה האדמה.
מזעזע? כן. מזיק לישראל? כן. מה מזיק? לא הירי. אילו התייצבו החיילים מאחרי הריגת הפלשתינים היו מקבלים לכל היותר הערה מקצועית-צבאית. אבל הסתרת המעשה היא השיבוש המפליל והמכפיש. זו השחרת צה"ל המנותקת מהמציאות. ממש כפי שבחירת דמותו של הקצין הנוקשה נועדה להשניא את צה"ל על הצופה בעולם. ובאולם
אך זה לא סרט אנטי-ישראלי בעיקרו. הוא מעורר אהדה לחיילי צה"ל על משמרתם. לקשייהם, לדילמה שלהם. למתח של ההורים בבית. המזרח התיכון ייראה שפוי יותר ביום בו יצא מרמאללה סרט דומה ומקביל בערבית במימון של אש"ף.
כאן בא העיקר. נניח שאני מנתח את יחסו של "פוקסטרוט" לצה"ל במונחים של בית הלל, סלחניים מדי; ונניח שזה יותר מכעיס ממה שנראה לי. גם אז אני מציע למירי רגב להפנים, שהתרבות האנושית היא במהותה אופוזיציונית, ביקורתית. 
אילו התנבאו נתן וישעיהו וירמיה ויחזקאל ועמוס ואחרים במאה ה-21 כפי שעשו בימי התנ"ך סביר להניח כי מירי רגב הייתה פוצחת במסע למנוע את מימון פרסומו של ספר התנ"ך. זו ההקבלה המדויקת.
לא, מירי רגב. כחברת ממשלה וכאימא וכקצינה ווכזד'אנוב, זכרי כי האופוזיציה היא נשמת אפה של התרבות בכל מדינה שאזרחיה בני חורין. אילו גם היה "פוקסטרוט" חריף יותר הייתי מציע כי לא יימנעו ממנו התקציבים המתוכננים והראויים. תפנימי את זה.

דן מרגלית,
0 תגובות