"המשלחת מישראל היא הראשונה שהגיעה למקסיקו"

ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לציון 120 שנים לקונגרס הציוני הראשון בבאזל:

אני רוצה לדבר על הרצל ועל הקונגרס כי על השאר אתם מדברים, באים, עושים, מפיצים אור גדול. לפני חודשיים ביקרנו, רעייתי שרה ואני בבודפשט והיו שם שני רגעים מטלטלים: הרגע הראשון היה כשעמדנו במקום שבו עמד ביתו של הרצל, בית הולדתו, צמוד לבית הכנסת שבו חגג בר מצווה ולא נשאר מהבית דבר, רק אבני מפתן נדמה לי, שלידן היה שיח. נגעתי בשיח הזה והרגשתי שאני נוגע בקנה הסוף של תיבת הגומא, כי הרצל היה משה המודרני, המושיע המודרני של עמנו. הייתה בו גאוניות שנראה שצמחה יש מאין כי לא היו מדינאים יהודים, היו מדינאים שהיו יהודים אבל לא מדינאים של היהודים, בעד היהודים, למען היהודים.

הנה צמח כאן מדינאי גאון והגאוניות הנבואית של הרצל מוסיפה לשמש לנו, מוסיפה לשמש לי, מפה ומצפן בכל דבר שאני עושה. למחרת פקדנו אתר חשוב נוסף על גדות הדנובה, אברהם דובדב, ראיתי צילום שלך, על גדות הדנובה גם כן. ובכן, על גדות הדנובה יש ממש על סף המים, יש נעליים, אנדרטת נעליים. הנעליים של היהודים שהושלכו לנהר עם משקולות על רגליים הכפותות וטבעו ונרצחו כך. נעליים של ילד יהודי קטן. אנחנו חלקנו כבוד לאחינו ואחיותינו ששנאה רצחנית שמה קץ לחייהם וחשבתי - הנה המרחק, המרחק בין הבית שלו לשפת הנהר. זה המרחק בין האנטישמיות והתקומה ושני אלה לא נתנו להרצל מנוח. הוא צפה את ההשמדה, והוא הגה את מפעל ההצלה והתחייה. החזון ההרצליאני אומר דבר פשוט, שאף אחד אחד, או כמעט אף אחד אמר אותו לפניו במשך שנים. הוא אמר: "אנחנו עם, אנחנו לא רק דת, אנחנו גם לאום, היהודים, היהדות זה שזירה של דת ולאום", וזה אנחנו שומעים מהרבה עמים שהם יכולים להיות שייכים לדתות שונות או לדתות שונות שיש בהם ייצוג של עמים רבים. אנחנו עם, הוא אמר, אם נבין שאנחנו אומה נוכל לתבוע את הזכות למדינה שלנו, משלנו. ואם נתבע ונפעל נוכל לשוב לארץ אבותינו ונוכל שוב לשלוט בגורלנו. היום זה נשמע ברור אבל אני רוצה שתדעו שלפני 120 שנה, לפחות ליהודים בעלי ההשפעה, כמו שקוראים לזה היום, בעלי הדעה, זה נשמע, איך אומרים אצלנו? מופרע, מופרע לחלוטין. אבל הרצל, הרצל לא היה רק איש חזון. הוא היה מנתח מדויק, אין מילה אחרת להגיד, מנתח מדויק של תופעת הלאומיות בזמנו. אביב העמים פרץ באירופה כמה שנים קודם לכן והוא עורר רגשות מעונים עצומים, אלא שבמקביל נוצר גם זרם הפוך, זרם של אנטי לאומיות והיו יהודים רבים שקיוו למצוא בפתרון לבעיית היהודים, מה לעשות עם היהודים, מה לעשות עם אותה אנטישמיות שהיא מלווה אותנו, פושטת צורה, לובשת צורה.
וכשהוא סיים את הפסגה הזאת, אז התחילה העבודה הקשה. מסע הענקים רבץ על כתפיו של הרצל אבל הוא התייצב זקוף קומה מול בני שיחו שאיש לא הגיע אליהם לפניו. שיהודי בן 36, 37 יגיע לקייזר הגרמני, או הסולטן התורכי, זה היה בלתי נתפס, זה בערך כמו שיחפשו בג'ונגל נידח איזה כפר נידח, לנער הצעיר יותר קל להגיע לפסגות. קשה להאמין כמה מחסומים הוא פרץ. הוא הגיע אליהם, אל המנהיגים הגדולים, אל אילי הממון, אל המלכים, אל השרים. הוא כבש אותם, אחד אחד, לא רק בחזונו אלא גם באישיותו ובכושר הביטוי והניתוח שלו ובחושיו החדים כתער הוא הבין בדיוק כיצד לפרוט על הנימים החבויים בכל אחד ואחד מהם. אינטרסים, או שיקולי תועלת או תביעה לצדק, הכל כדי להוציא את היהודים מהגולה לכברת אדמה משלהם. הוא השקיע את המאמץ הזה לא רק כלפי חוץ, הוא השקיע אותו גם כלפי פנים, כלפי העם היהודי עצמו והא יצר את הכלים והמוסדות של התנועה הציונית, העמיד אותה על רגליים איתנות. סבי, הרב נתן מיליקובסקי נתניהו ז"ל, הוא נסחף בחזון של הרצל, התווכח איתו על אוגנדה אבל הוא ראה בו נביא כביר. הוא השתתף בקונגרס היהודי הציוני לפני מלחמת העולם הראשונה. יש לי תמונה מהקונגרס בהאג ב-1907 שבו הוא יושב לצידם של אחד העם, ביאליק, ז'בוטינסקי, ויצמן. הרצל כבר לא היה שם, ואף שהוא לא היה בין החיים, סבי, כמו שאר הצירים, צעד בנתיב שהוא סלל, והאמת היא ש-120 שנה לאחר מכן, כולנו צועדים על אותו גשר שמוליך מן הקונגרס הציוני הראשון ועד ימינו. זהו גשר של עמידה במבחנים בלתי פוסקים והישגים כבירים. הצהרת בלפור, החלטת כ"ט בנובמבר, הקמת המדינה, הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, איחוד בירתנו ירושלים ועוד ועוד ועוד. ועל כל אבן דרך נחרט פסוקו של הרצל: "אם תרצו, אין זו אגדה".

בשלהי המאה ה-19 הציונית הייתה שתיל רך. במחצית הראשונה של המאה ה-20 היא עמדה בסערות עזות, במחצית השנייה של אותה מאה ביססנו את הקוממיות. ועכשיו בתחילת המאה ה-21 עץ הציונות שולח ענפים אל המרחב. הקמנו מדינה חופשית, דמוקרטית, חזקה, מתקדמת. אנחנו גאים בהישגים שלנו ב-70 שנות עצמאותנו, הישג של עם שקם כלביא וכארי התנשא. ישנן אומות מדולדלות מבחינה אנושית ורוחנית ואילו אצלנו יש שני סוגים של פוריות שקשה למצוא במרחב העמים. ישנו ריבוי טבעי, דמוגרפי, ישנה פוריות היצירה בכל תחומי החיים. אלה נמצאים בעלייה מתמדת. שורש קיומנו הוא מורשת רוחנית עתיקה שמגדירה את זהותנו. בצמרות הקיום שלנו נמצאים פירות החדשנות והסקרנות שאנחנו מטפחים. כושר ההמצאה שטבוע בעמנו, שגם לו יש ביטוי נרחב בכתביו של הרצל, הוא דיבר על כושר ההמצאה כל הזמן, על הטכנולוגיה, טכניקה הוא קרא לזה, על המדע, כל אלה מקרבים אותנו אל מדינות העולם. ישראל היא כוח עולמי עולה, ממש ממש אור לגויים.

לפני שבוע המשלחת הראשונה ממדינות העולם שיצאה למקסיקו כדי לסייע לנפגעי רעידת האדמה היא המשלחת מישראל, היא הראשונה שהגיעה, היא האחרונה שעזבה.

אני יודע שבמסורת עמנו מקובל לברך בשעת שמחה 'עד 120', אבל אני מאמין כפי שנאמר פה ש-120 שנות הציונות הן רק ההתחלה אז הערב אני אומר עד 240 ומעבר לכך, לנצח נצחים. נצח ישראל לא ישקר וזכרו של הרצל לעד יישמר.


 

אורי רבינוביץ,
0 תגובות