"הסרט כואב לעין ציונית"

החלטתי ללכת לראות את הסרט פוקסטרוט בעקבות כל ההמולה.

הסרט קשה לצפייה. סרט טעון שנוגע בכאב השכול ומכוון ישירות לעצבים החשופים של כל צופה. 

מעבר לכך הסרט כואב בטח לעין ציונית. יש בו לא מעט סצנות קשות ממחסומים בהן נראים חיילי צה"ל שלא במיטבם, בלשון המעטה. אך אם יוצרי הסרט היו מסתפקים בסצנות אלו, הרי שהסרט היה איכשהו נסבל.

עד שמגיעה סצנה מרעידה בה רואים פחית בירה נזרקת מרכב בו נמצאים ארבעה פלשתינים במחסום ובגלל קריאה "רימון" מתחילים לירות חיילי צה"ל ללא הבחנה בצרורות ברכב ובאנשים. סצנה מזעזעת שהופכת לעוד יותר בלתי נסבלת ומנותקת מהמציאות כאשר מגיע קצין צה"ל בכיר ומטייח את כל ההתרחשות בזירה.

יכול להיות שזהו חופש היצירה, יכול להיות שזה לגיטימי במקומות מסויימים. במדינה שבה דווקא הצבא הוא עמוד האש המוסרי שלנו, הסצנה הזו לא מקובלת ומרעידה כל אדם. המציאות הדימיונית של הסרט אין בינה ובין צהל שום קשר ומדובר ממש בהוצאת דיבתו של צהל רעה.

חופש היצירה חשוב מאין כמותו. אבל דווקא כאן בא לידי ביטוי האבסורד העמוק ביותר לגבי מימון של הסרט על ידי המדינה.

זה מה שאנחנו ממנים שייצג אותנו? ואם זה הסרט שישראל שולחת לייצג אותנו בתחרות האוסקר מה יחשבו הצופים? מה אמור בריטי או אמריקאי או שבדי לחשוב כשהוא רואה את הסרט הזה ויודע שהוא מייצג רשמית וממומן על ידי ישראל? האם הוא יחשוב שזה פנטזיה הזויה או שסצנת השקר המופיעה בסרט היא המציאות הישראלית?

קשה לחשוב שהאקדמיה לקולנוע בישראל בחרה בו לייצג אותנו באוסקר. כמה בושה. כמה אכזבה ותסכול. כמה אמביציה והצדקה זה נותן לשנות את התנאים לקבלת מימון מהמדינה.

יואב קיש,
0 תגובות