יש זונות שבחרו לעבוד בזה?

בכל הויכוחים המתחילים ב"האם יש זונות שבחרו לעבוד בזה?" ו"האם נזקי הזנות הם אחידים?" מתפספסת לדעתי נקודה חשובה - לא רק על ידי האפולוגטים של תעשיית המין אלא גם על ידי מתנגדיה המושבעים.

ניתן לדון בקשר בין גורמים שונים: אינדיבידואליים, סביבתיים, מאפייני סוג הזנות שהאישה נמצאת בתוכה וכד' לבין הנזק הנגרם לאישה. בהחלט לא רצוי לקבוע באופן גורף, שכל סוג של זנות גורם לנזק. אני אישית מאמינה שלא ניתן להיות במעגל הזנות בלי להינזק, אבל זו רק אמונה שלא ניתן לבסס עליה קביעה עובדתית. תיאורטית, ייתכן שיש נשים בזנות שלא ניזוקות מכך, לא תינזקנה בעתיד וגם לא תגענה בעוד 10 שנים כדי להגיד - הדחקתי, עכשיו אני יודעת שזה גרם לי לנזק עצום. ייתכן. מה שבעייתי בכל הסיפור הוא ההצעה לחקור עוד קצת את נזקי הזנות כדי להחליט, האם כל סוג של זנות הוא מסוכן, ואז אולי להילחם רק בזנות ה"מזיקה" ולהניח ל"בלתי מזיקה". אין לי בעיה עם החלק של ה"לחקור", אלא עם יישום המסקנות המוצע כאן ואסביר מדוע:

1) לא ניתן לחקור נזקי זנות באופן נקודתי. זה רשלני, לא מקצועי, לא אתי ובמילה אחת - מופרך. זנות היא גורם לטראומה מורכבת, שנזקיה מצטברים לאורך זמן. לקחת קבוצה של נשים בזנות ולשאול אותן "ניזוקתן?" זה מגוחך. אם לא עוקבים במשך שנים ארוכות אחרי השינויים במצבה הנפשי והפיזי של אותה אישה - לא ניתן להפריך את הנזקים שהזנות גרמה לה. חלקנו אכן חסינות מספיק כדי להתמודד עם נזקי הזנות בטווח הקצר.

2) לא ניתן לחקור נזקי זנות על סמך דיווח עצמי או הליך אבחון מקוצר שמבוסס על שאלון או ראיון. אבחון טראומות ופגיעות בנפש הוא תהליך מורכב וארוך. אם ניתן היה לאבחן טראומות בשיטת "שאלתי אישה בזנות והיא אמרה לי שהיא בסדר", לא היה צורך באבחון פסיכיאטרי בכלל. דרך אגב, הכחשת טראומה היא אחת מאסטרטגיות ההישרדות. להדחקה יש תפקיד בשמירה על בריאות הנפש, אני עצמי הייתי מהמדחיקות וחלק מהחברות שלי שעברו תהליך שיקום הכי טוב שיש גם הדחיקו. הטענה הזו נכונה, דרך אגב, לא רק לגבי שורדות זנות אלא גם לגבי נפגעי טראומה נוספים.

3) הכי חשוב בסוף: בשום אופן לא ניתן לשלול *פרקטיקה אלימה* על סמך זה שהיא לא מזיקה לכולם באותה מידה. מערכת החוק והמשפט כבר יצרה תשתית לקרימינליזציה של כל סוגי יחסי מין שנעשו מבלי שהייתה לאחד הצדדים אפשרות אמיתית להסכים להם. למשל, ניתן להרשיע ממונה או מטפל שקיימו יחסים עם כפיף או מטופל, גם אם הכפיף והמטופל הסכימו כביכול ליחסים - כי לא הייתה להם האפשרות האמיתית לסרב ליחסים האלה. ניתן להרשיע גבר שכפה עצמו על אישה שיכורה שלא התנגדה על פניו ליחסים, משום שלא הייתה לה האפשרות האמיתית להסכים להם.

בזנות, לא ניתן ליצור תנאים שבהם האישה באמת מסכימה לכל זנאי וזנאי. מדובר בפעילות עסקית - כלכלית. שום עסק לא יכול להתקיים במתכונת של דייטינג (האישה תשכב רק אחרי שתצא לדייט עם 10 גברים, תתלהב מאחד מהם ותחכה למשיכה מינית שתבוא). אישה בזנות נותנת הסכמה מראש לקיים יחסי מין עם גברים שהיא לא תבחר, בעיתוי שהיא לא תבחר (לפעמים גם בצורה שהיא לא תבחר, תלוי בסוג הזנות שהיא נמצאת בה). כשאנו כבר מכירים בכך שיחסי מין לא רצויים (גם אם חולצה איזושהי הסכמה להם) עלולים לגרום לטראומה קשה - אין שום הצדקה מוסרית להתיר את הפרקטיקה הזו דווקא בהקשר של זנות. בואו ניקח אישה שהתחתנה - היא בחרה את בן זוגה על סמך אהבה ומשיכה, נכון? אפילו במקרה הזה כבר ברור לחברה ולמחוקק, שזכותה לבחור ב*עיתוי* יחסי המין ולא לציית לבחירת העיתוי של בעלה. במקביל, אנחנו מסכימים, כחברה, לפרקטיקה שבה לא ניתן לבחור לא בפרטנר ולא בעיתוי.

זו פרקטיקה לא לגיטימית, וגם אם נשלוף מחקר שביצע "תהליך אבחון" לזונות, או נמצא זונה שתגיד "אתם יודעים מה, זה לא מזיק לי" - לא ניתן להצדיק ולהכשיר אותה, בדיוק כפי שלא ניתן להכשיר יחסי מין עם נשים שיכורות לגמרי אפילו אם נערוך מחקר שיגלה שלא כל אישה נפגעה ממין כזה, וגם נמצא כמה נשים שתאמרנה "וואו אני אוהבת סקס כשאני שיכורה כלוט!". יש אינדיבידואלים עם הייחוד שבהם, ויש פרקטיקה. מבינים את ההבדל?

דנה לוי,
0 תגובות