לפני 20 שנים נפלו 12 לוחמי שייטת 13

בתמונה: יואב גחנט עם סא"ל יוסי קורקין ז"ל, בקיץ 1997, זמן קצר לפני נפילת 12 לוחמי השייטת בלבנון

יואב גלנט נזכר: היום ה- 5 בספטמבר, לפני 20 שנים בדיוק, נפלו 12 לוחמי שייטת 13 בלבנון. יואב גלנט היה מפקד אוגדת עזה.

מילים שגלנט כתב לזכרם לפני כשנתיים: 

אנשי המעשה, אנשי הדממה.

הטלפון האדום מצלצל בחדרו של מפקד אוגדת עזה כעניין של שיגרה, בכל שעות היממה. הפעם, בשעת לילה מאוחרת, השיחה היתה שונה, קשה מאד אפילו עבור מי שחווה קרבות ומבצעים רבים.

מעברו השני של הקו, ממוצב הפיקוד בקריה, נשמע קולו של סגן מפקד השייטת, סא״ל ארז צוקרמן, עם בשורת איוב: כח של השייטת נתקל במארב בלבנון, יש הרוגים רבים, ביניהם מפקד המבצע, פקודי בעבר וחברי הטוב סא״ל יוסי קורקין. 

12 לוחמים נהרגו בליל 4-5 בספטמבר 1997. כח מיוחד של השייטת פעל במשימה מבצעית התקפית בעומק לבנון, מדרום לצידון. תוצאות אותו הלילה היו מרות.

כשישה חודשים לפני האירוע סיימתי שלוש שנות פיקוד על שייטת 13, יחידה משפחתית שאופי החיים בה אינטנסיבי מאד. כמפקד השייטת הכרתי מקרוב את כל הלוחמים אשר נפלו בקרב. לכולם הענקתי את ״כנפי עטלף" אותם הם נשאו בגאווה.

את שני מפקדי הצוותים שנפלו בקרב, סרן רם לוינס וסרן צבי גרוסמן הסמכתי לקצונה. הערכתי אותם ואהבתי את מנהיגותם הייחודית.

את רופא השייטת, רס״ן ד״ר צחי בנטוב, קיבלתי ליחידה. הוא היה עילוי רפואי ולוחם מצטיין. פעולת החילוץ גבתה את חייו של קצין נוסף, סרן ד״ר דאגש מאהר, תושב מע'אר, גאוות העדה הדרוזית. עם שבעת הלוחמים הנוספים אשר נפלו חלקתי ימים ארוכים של מבצעים ואימונים. זכורים לי דרך הליכתם, החיוך וחיתוך הדיבור, העוצמה והשקט הנפשי. 

אני זוכר אותם באהבה רבה, כל אחד לפי דרכו: רס״ל רז טבי, רס״ל יוחנן הילברג, רס״ל אריה אברמסון, רס״ל איתמר איליה, סמ״ר גיא גולן, סמ״ר יניב שמיאל, וסמ״ר גל רודובסקי. 

ובראש הכח, כתמיד, קורקין. סא״ל יוסי קורקין ממכמורת, מהנועזים והמצטיינים בקציני השייטת מאז ומעולם. חסון וגבה קומה, מהיר וחד במחשבה אך שקול בדיבור ובמעשה, קשוב ונחוש מאד. קורקין היה מנהיג טבעי. בן 33 היה בנופלו, השייטת איבדה את מפקדה לעתיד, וצה״ל איבד את אחד מהמבטיחים במפקדיו.

עשרים שנים בדיוק חלפו מאז אותו לילה ארוך, הכאב לא פחת, תחושת ההחמצה אינה חולפת והחוסר אינו מתמלא. געגוע עז מקנן בי דרך קבע והוא מתעצם ביום השנה לנפילתם.

המשפחות איבדו את היקר מכל, הן נושאות ביגון ובגאווה את האבדן. הן הפכו חלק ממני, משפחה אחת. דרך עיניהם אני זוכר את פקודיי וחבריי, אנשי העיר ואנשי הכפר, לוחמי השייטת הנועזים אשר הפליגו בלי שוב. אני זוכר בגעגוע את מי שהם היו וכואב את מי שהם יכלו להיות, ולעולם כבר לא יהיו.

 

אופיר בראשי,
0 תגובות