מכתב לנכדה שלא הכרתי

מכתב לנכדה שלא הכרתי

בימים אלה מולאים לך 18 שנים, ואולי את כבר עומדת בפני גיוס לצה"ל, ואולי פניך לשירות לאומי ואולי לא. אינני יודעת. 18 שנים וחצי שנים מאז עזבה אמך את ביתנו לבלי שוב, ועוד 16 וחצי מאז בחרה בנו להיות הוריה. נפגשנו במשרד השירות למען הילד בירושלים. היא סירבה להתבונן בנו. אין זאת כי אם יד אלוהים הכווינה אותי ביום הקודם לרכוש קשת לשיער שיכולה לשמש גם כמשקפי שמש, עבור הילדה שבתוך ימים ספורים תהפוך לבתי. הצעתי לה לחבוש את ה"משקפשת". היא הביטה בנו דרך עדשות הפלסטיק הכהות, ואנחנו הבטנו בה, וידענו. היא נועדה להיות בתנו ואנחנו נועדנו להיות הוריה.

שבועיים אחרי, בתחילת חודש יולי, כבר חגגנו בביתנו, ביחד עם אחותה ושני אחיה, את יום הולדתה השביעי. היא לבשה חליפת תכלת, ועיניה התכולות, כל כך יפות, זהרו, כשהן מרצדות בלא מנוחה בשל תופעת הניסטגמוס שהוסיפה מוזרות על מוזרותה מעצם היותה ילדה מאומצת יחידה, בשכונה תוססת ומלאה בילדים שנולדו מרחם אימהותיהם העוטפות אותם בדאגה, ומזרזות אותם בערב ממגרש המשחקים לארוחה של חביתה עם לחם וחמאה וזיתים, ומכרבלות אותם במגבת רכה לאחר המקלחת היומית החמה. ואני הייתי מתריסה בפני המלעיזים, היא הרי קיבלה את זה בתורשה מסבה. כן, גם עיניו של אבי קפצו מצד לצד בקצב הניסטגמוס.

האם גם בך דבק הכשל של המוח לשלוט בתנועת העין? אני תוהה, בראש ובראשונה מתוך דאגה לשלומך, אך גם מתוך רצון לדעת אם הניסטגמוס שלה מולד, או שמא גם הוא, כמו לקויים אחרים שהיו מנת חלקה, תוצאה של טראומה, אחת מני רבות, שהיו על סדר יומה בכל שנות ילדותה הקשה. בת חודשים ספורים הוצאה מבית אמה יולדתה, והוחזרה אליו ושוב הוצאה בשל הזנחה פושעת, ונמסרה למשפחת אומנה ולעוד משפחה, עד שהגיעה אלינו. הלוואי ויכולתי לספר לך כי השתלבותה הייתה סוגה בשושנים. האמת - דרכנו המשותפת מלאה חתחתים, וביניהן זהרו מעת לעת קרניים של אור ותקווה.

אבל למה את לא יכולה להוליד אותי מהבטן שלך? היא היתה שואלת ברגעים היפים והעצובים כל כך, ואני, בדרכי הדידקטית, ניסיתי להוכיח לה קבל רשימת התפקידים שאני ממלאת בחייה, רשומים לבן על גבי הלוח הירוק שקניתי במיוחד למטרה הזו, כי אני אמה לכל דבר ועניין, ומה כל כך חשוב כל עניין ההולדה הזה? שהרי כבר בפרקי אבות נטען כי לא המוליד הוא האב אלא המגדל. והיא תלתה בי את הכחול העטוף בפניה היפות. אבל למה את לא יכולה גם להוליד אותי? ואני הייתי מחבקת. והיו דמעות.

היא מיעטה לבכות. ילדים נעדרי ילדות לומדים מאפס שאין תועלת בדמעות. גם לא כאשר דלת המכונית נטרקה על אצבעה. האם בכתה כשילדה אותך? אינני יודעת. ואיני יודעת אם נקרע לבה שעה שהוציאו אותך מאחריותה, כדי למסור אותך לאיש ואישה שייחלו והמתינו שנים ארוכות לחבק ולהפוך להורים. ובכל השנים הללו אני מדמה בלבי אותך עטופה באהבה אין קץ של אנשים שאת אינך בשר מבשרם, כשם שאהבתי אני את ילדת הלב שלי.

הלוואי ויכולנו אנחנו לחבק אותך אל חיקנו, אבל הגורל ביקש להעניק לך הזדמנות חדשה. נטולת עבר. גם הלב הדואב ידע שזה נכון עבורך. היא קראה לך תאיר. וגם אם הוריך בחרו לך שם אחר, אני בטוחה שאת מאירה את חייהם.

האם נפגש? האם את רוצה בכך? אני כאן, מייחלת לחבק אותך, נכדתי האהובה שלא הכרתי.

סמדר בת אדם,
0 תגובות