לוחם זכויות אדם מטעם עצמו

והנה עוד לוחם זכויות אדם מטעם עצמו הגיע לבית הדין לעבודה כדי לתבוע את עלבונו: אותו צדיק חיפש עבודה בתור מלצר, הגיע למקום שמעדיף רק מלצריות ממין בחורה, והופ! אפליה, סקסיזם, שיחה מוקלטת, ואף צילום מודעת דרושים של המקום שבה כתוב הטקסט הבא, שבגללו אני מרגישה שכל זכויות הנשים היו לשווא:
"מחפש את המארחת הראשונה שלו עם מקסימום יופי ומינימום אופי". נכון, בעולם מתוקן היה הבעלים מחפש בנרות אחר מטרונית בגיל העמידה שתגהר על הסועדים ותשאל אותם למה הם לא גמרו מהצלחת והאם הם מודעים לעובדה שיש ילדים רעבים בביאפרה.
צדיק זה הוא סדרתי באופיו, שכן זוהי התביעה השניה מסוגה שהוא מגיש לבית המשפט, מתוך תקווה משוערת לקושש לו קצת פרנסה שאינה כרוכה בהתמודדות עם הבחורה משולחן 8, שרוצה סלט חמוציות אבל בלי חמוציות אם אפשר, כי היא אלרגית לחמוציות. בית הדין לעבודה פסק לו פיצוי סמלי, ועל כך אני מברכת אותו מעומק הלב.
בעוד שלסיפור הזה יש סוף טוב, יחסית, אני מוצאת שזו הזדמנות טובה למלל את משנתי הישנה:
אין זכות ללא זכות הקניין וללא זכותו של בעל עסק לעשות בנכסיו ככל העולה על רוחו, לשכור את מי שירצה ולפטר את מי שירצה, מכל סיבה שעולה על דעתו. המעביד הוא לא ההורה של העובד, לא האפוטרופוס שלו. 
"אפליה" היא מילת גנאי שנבחרה כדי להטיל רפש במילה שגיבה הרבה יותר: "בחירה". בכל בחירה יש אפליה כלפי אלה שלא נבחרו, ובכל זאת זכות הבחירה של אדם להחליט את מי הוא מכניס ואת מי הוא מוציא מחייו הפרטיים והעסקיים, נעלה בהרבה על רגשותיו הפגועים של מישהו שלא נשכר לעבודה מהסיבה הלא-נכונה. הסיבה שלא היה צריך לשכור אותו מלכתחילה היא שהוא חושב שמישהו חייב לו משהו.

עירית לינור,
0 תגובות