הבת שלי הנסיכה הרביצה לי

אני שונאת לבכות. זו האמת. אבל הבוקר בכיתי. בכיתי ממש. ולא, לא בכיתי מהתרגשות. בכיתי מצער. הבת שלי, אוריה הנסיכה הרביצה לי. הרביצה ממש. ברור שהיא לא באמת התכוונה. היה לה התקף זעם מחריד במיוחד.

רציתי לקחת צעד אחורה, לאפשר לה להירגע בעצמה. פיספסתי את זה בשניה לפני שהיא דחפה אותי בפנים ושרטה אותי. זר לא יבין את התחושה האיומה הזו. את השנאה שאוחזת בך באותו רגע, את חוסר האונים.. את הדמעות שדוקרות את העניים. ״את לא תרביצי לאמא״ אני מרימה את קולי.. אוריה נאטמת, היא כבר לא איתי.

היא אוטיסטית. הרמת קול מנתקת אותה. אני מסתכלת מהצד על התמונה ההזוייה הזו.. אוריה זזה מצד לצד מרגיעה את עצמה, אני מסתכלת עליה בכעס. איזה כעס מיותר. ״די אוריה היפה, אוריה ילדה טובה״ אני אומרת שוב ושוב בקול שקט, שוב ושוב. אוריה מרימה אלי עיניים. היא רואה בי דמעות. היא לוקחת את היד שלי ומניחה על הרגל שלה בתנועות ליטוף.

היא מבקשת סליחה בדרכה המיוחדת..

אני שונאת התקפי זעם שמאפיינים את האוטיזם של הבת שלי, אבל את עצמי לפעמים אני שונאת אפילו יותר. מה הרגיז את אוריה לעולם לא אדע. אבל לעולם אשתדל לנסות להבין

טלי גוטליב,
0 תגובות