שייקספיר והרב פיירמן

אסור להזכיר את שמו של ויליאם שייקספיר מבלי להוסיף "ימח שמו", כל שכן לקרוא את כתביו. זו ההוראה המעשית שמצווה לנו הרב ראובן פיירמן ממכון מאיר בכתבת השער של השבועון "קרוב אליך", וטיעון היסוד שלה הוא: שייקספיר הוא עמלק ויש למחות אותו, ומי שקורא בו מסייע לעמלק במאבקו הנצחי נגד עם ישראל. הסיבה: שייקספיר היה אנטישמי, ולראיה מובא תיאורו הסטריאוטופי של המלווה בריבית היהודי שיילוק.

אכן, "הסוחר מוונציה" בהחלט נגוע באנטישמיות, על אף שבחברה האנגלית של המאה ה-16, תיאורו המורכב ורב המימדים של היהודי - "אם תדקרו אותנו - לא נזוב דם?" - היה פורץ דרך ואפילו פרוגרסיבי, ולא לחינם דווקא שורות אלו הן שצרב המחזה בתודעה האוניברסלית (וזה, אגב, דיון ישן וארכאי שמצחיק מעט להידרש אליו). הרב פיירמן מתמודד עם המציאות הזו באמצעות תמרון אווירי מושלם, מבחינתו הרגישות שמפגין שייקספיר כלפי בן עטו שיילוק נועדה לטשטש את עינינו ולאפשר לו להחדיר בנו את הרעל האנטישמי ביתר עוז.

וכפי שהרב פיירמן מפקפק בכנות כוונותיו של גדול הכותבים בשפה האנגלית, כך אני מרשה לעצמי לפקפק בכנות כוונותיו שלו. לא העמלק האנטישמי הוא שמרתיע אותו, אלא "עמלק" אחר שמסוכן לא פחות לבית המדרש שלו - רוח היצירה שמסמל שייקספיר, זו שנוגעת באומץ בכל חומרי החיים, זו שעליה כתב הרב קוק: "אי אפשר לעצור אותה ממהלכה".

ובכל זאת, אשמח להודות בטעותי: יתכבד הרב פיירמן ויוסיף את התואר "ימח שמו" לא רק לשייקספיר ולמי שנפלו בחטא האנטישמיות לפני קרוב למחצית האלף אלא גם ליהודים שמתבטאים בגזענות ושנאת גויים, שלה הם מחפשים הצדקה בכתובים, ואפילו לרבנים ואנשי דת שמתדלקים שנאה לאחר. כל אחר.

נדב הלפרין,
1 תגובות