מאותו הרגע הוא רק אונן

שוב זה קורה. הקיפאון. ישבתי עם ההורים לכוס קפה בחוף הים. היינו אנחנו, הים והגבר בשולחן לידנו. גבר בשנות הארבעים לחייו, בבגד ים בוקסר. ההורים עם הגב אליו ואני עם הפנים. והוא בוחר להתמקד בי ובשעה השלמה מאותו הרגע הוא רק אונן. והביט בי. אחרי כמה דקות הצטרפה היד השניה לתוך הבוקסר לחלקו האחורי. ככה יד מקדימה ויד מאחורה משתוללות ובוהות בי במבט אלים. מפחיד נורא. מאיים. מקפיא. לחשתי להורים שלי עוד בהתחלה שזה מה שקורה מאחוריהם והם הגיבו בצחקוק נבוך. המשכתי ללחוש בספרדית מה הוא עושה שם. סיפרתי. יכולתי לספר! אבל לא יכולתי לומר דבר פשוט כמו "בואו נעבור מקום". פשוט הסתתרתי מאחורי אבא שלי ובכל פעם שמעט זזתי בטעות - שם הוא היה. בוהה. לוטש. מאונן. מבעית. אני בת 35. אמא. אני כבר לא ילדה. והנה מהרגע שזה התחיל ועד עכשיו, 12 שעות אחרי - אני עדיין ילדה. מפוחדת. רועדת. קצת מרגישה אשמה כמובן - למרות שאני לא אשמה בכלום. והוא הלך הביתה לחייו החולים ואני נשארת עם החלום הרע שיהיה לי הלילה, מיד כשאעז לעצום את עיניי.

אביגייל,
0 תגובות