אלפי קטינים פלסטינים כלואים בבתי סוהר

בתקופה שגרתי בהר הזיתים, כשאני וחברים שלי רצינו לצאת סתם לסיבוב בערב, כמעט תמיד היינו בוחרים ללכת מסביב לאוניברסיטה העברית בהר הצופים ולמצוא איזו תצפית על ירושלים. לפעמים היינו הולכים גם לתצפית של בית המלון שבעת הקשתות, פשוט הדרך לשם יותר קצרה וחלק מהנוף הוא בית קברות עצום, אז היינו הולכים לשם פחות. אני יודע שזה נשמע מאוד משעמם, וזה די נכון, אבל זה לא שהיו לנו יותר מדי אופציות, התחבורה הציבורית במזרח ירושלים מסתיימת מאוד מוקדם, ומרכז העיר במזרח ירושלים נסגר מוקדם יותר אפילו, ומערב העיר כבר רחוקה יותר, פחות אופציה לגילנו ותקציבנו, אז הסיבוב הזה תמיד היה נחמד ונעים.

בתדירות מאוד גבוהה במהלך הסיבוב היו עוצרים ג'יפים של מג"בניקים, ומבקשים תעודת זהות. לא לכולנו תמיד היה (או כי לא היינו בגיל, או כי שכחנו), אז צריך היה לדעת את מספר הזהות בעל פה מגיל 0, בעיקר בשביל להתקיים ב"שלום" (או משהו קרוב לזה), ואז כשאתה נותן את המספר, הם היו מאמתים את הפרטים לפי מספר הזהות עם מה שמופיע להם, תהליך מאוד ארוך ומתיש כי זה מנוהל באלימות ואגרסיביות וגישה של "אתה שקרן ומחבל עד שתוכיח אחרת". הם תמיד היו עושים גם רשימה של כל מספרי הזהות שהם מבקשים ובמקרה שקורה משהו אז הם היו יודעים מי כל הילדים שהסתובבו באזור ואז אפשר היה לסנן ביותר קלות.

באחת מהפעמים, כשהיינו בני 14, ישבתי עם שני חברים (אני לא אשתמש בשמות של האנשים, מכיוון שלא ביקשתי רשות מאף אחד) ב-"תצפית הר הצופים" ברחוב מרטין בובר, דווקא לא לכיוון העיר העתיקה אלא לכיוון השני, שרואים ממנו קצת אורות מ"מעלה אדומים", אבל עיקר כלום. בקרבתנו ישבו שתי צעירות יהודיות, סטודנטיות מהאוניברסיטה. בזמן שישבנו שם, עברו עוד שני ילדים מהשכבה שלנו, לא ממש היינו חברים אבל הכרנו, ואחד מהם היה שכן שלי. נופפנו בידינו ואמרנו שלום מרחוק, והם נכנסו יותר עמוק לשיחים, אזור יותר חשוך ומלא עצים, מין גינה של בית החולים/כנסיית אוגוסטה ויקטוריה שבהר הזיתים.

אחרי כמה דקות, בזמן שישבנו, הם התחילו לזרוק עלינו אבנים "בצחוק", קטנות כאלה, שלא באמת יכולות לעשות נזק כלשהו. ילדים טיפשים. אנחנו צחקנו, צעקנו עליהם שיפסיקו, וניסינו להתעלם מהם כי זה באמת לא כל כך הפריע. גם לסטודנטיות שישבו בקרבתנו זה לא הציק והן התעלמו מזה.

ואז עבר ג'יפ של צה"ל, ואחד האבנים פגעה בהם בטעות. אנחנו נלחצנו אבל המכונית המשיכה לנסוע וניחשנו שהם הבינו שזו אבן קטנה שלא היתה מיועדת להם או אולי אפילו לא שמו לב אליה בכלל. צעקנו עליהם שוב שיפסיקו כי הם יכולים לסבך את כולנו עכשיו. לצערנו החיילים לא התעלמו, הם כן הרגישו, והם חזרו עם עוד שלושה ג'יפים שנסעו כמו מטורפים ועצרו בדרמטיות בזמן שישבנו שם, ואז ירדו מגבניקים וחיילים מהמכוניות לכיווננו, צורחים ומכוונים את הנשק שלהם עלינו, עליי ועל שני החברים שלי.

הם צעקו עלינו בעברית וערבית ביחד, לא באמת היה אפשר להבין יותר מדי מהצרחות שלהם אבל הבנו שהם חשבו שאנחנו זרקנו עליהם אבנים במכוון, ואני ניסיתי להסביר להם באנגלית שאנחנו לא זרקנו אבנים, שאנחנו יושבים פה כבר מלא זמן ואנחנו שותים קולה ואוכלים במבה, אבל הם המשיכו לצרוח ולא האמינו לנו, לא משנה כמה בכינו וניסינו להסביר, הם התכוונו לקחת אותנו.

אבל כזכור, חוץ מאיתנו היו שם גם שתי סטודנטיות, יהודיות, שישבו לידנו כל הזמן הזה. הן התקרבו לכיוון החיילים לדבר איתם ולהגיד להם שאנחנו לא זרקנו כלום, שאנחנו יושבים לידן כל הזמן הזה ולא עשינו שום דבר, שהאבנים הגיעו מהשיחים. אחרי ויכוחים ארוכים וצרחות בין כולם, הם האמינו להן, ושחררו אותנו. אני אפילו זוכר שאמרתי לחיילים "תודה" כשהם שחררו אותנו (כזו מנומסת), אבל אמרתי תודה באמת, לא בציניות או ביצ'יות, ואפילו לא אמרתי תודה לסטודנטיות.

חזרנו לכיוון הבית והיינו שקטים רוב הדרך, כשנכנסתי הביתה ההורים שלי ראו סרט, אמרתי שלום ונכנסתי לחדר והלכתי לישון, לקח לי קצת יותר זמן מהרגיל אבל הצלחתי. דברים כאלה לא אמורים לצלק אותך או להשאיר אותך בטראומה, אלו דברים שקורים ואתה רואה יום יום כשאתה גר תחת כיבוש, אז אתה ממשיך הלאה.

יום למחרת הלכתי לבית הספר. כרגיל בבוקר ישבנו כולנו ביחד לפני השיעורים ודיברנו, ואז התחילו ילדים להגיע ולהגיד שאתמול בלילה באו ניידות של צה"ל לשכונה ולקחו שני ילדים מהבתים שלהם באמצע הלילה, והם היו שני הילדים שחלפו לפנינו כשישבנו למעלה, הילדים שזרקו עלינו אבנים.

הלב שלי נפל. רצתי לשני החברים שהייתי איתם יום לפני, ושאלתי אותם אם הם אמרו למישהו משהו על אתמול, או אפילו הזכירו שמות שלהם. הם אמרו שלא, גם אני לא. התייעצנו עם עוד ילדים בבית הספר אם להגיד משהו למישהו, שאולי יהיה עם מי לדבר ולהסביר שהם לא התכוונו לזרוק עליהם אבנים, ואני מודה שגם פחדתי שהם יחשבו שהלשנו, שאמרנו לחיילים יום לפני את השמות שלהם כשהם רצו לעצור אותנו. כולם הסכימו שאפשר להגיד לבית הספר או להורים שלנו משהו, אבל שרוב הסיכויים שזה לא יעזור בכלום. חזרתי לבית של אחר מהחברים שהיינו איתם ואמא שלו אמרה שבשום פנים ואופן לא להתערב, שבכל מקרה שום דבר שנגיד זה לא יעזור להם, וזה רק יכול להזיק לנו, וזה מה שעשינו.

שלוש שנים אחרי, הם השתחררו (אחרי בית משפט ותקופה של מאסר), זאת כבר הייתה השנה האחרונה שלי בבית הספר אבל הם חזרו לאותה כיתה שהם היו ביום שהם נכלאו. באותו בוקר שהם חזרו רצתי לאחד מהם להגיד לו שאני ממש מצטער שלא עשיתי כלום, שאני ממש מצטער שהוא היה צריך לסבול את זה, ושאני שלוש שנים בפחד שהוא חושב שאני הלשנתי עליו לחיילים. הוא היה מאוד רגוע ואמר שהוא יודע שלא אמרתי כלום, שמי שהלשין עליהם היה המאבטח של בית החולים/כנסיית אוגוסטה ויקטוריה, וזה כי גם לו לא הייתה ברירה, ושגם להם לא האמינו כשהם ניסו להסביר להם שהם לא זרקו עליהם אבנים.

יש אלפי קטינים פלסטינים כלואים בבתי סוהר, חלקם לא עשו כלום והם היו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. חלקם פשוט היו ילדים טיפשיים. ואף אחד לא מגן עליהם.

ז'יזו אבול האווה,
0 תגובות