"לא אוהב הפגנות"

אני לא אוהב הפגנות. בהפגנות נוכחים אנשים שהם בטוחים מדי בעצמם. ההפגנה מאפשרת להם לעשות רעש שאינו פרופורציוני לחלקם באוכלוסיה, וכך להאפיל על המיליונים שאולי חושבים אחרת, אולי קצת פחות בטוחים בנוגע לפתרון לאיזו בעיה חברתית.

באופן תיאורטי הפגנות יכולות להיות חיוביות אם המפגינים מקדמים נושא חשוב שלא נמצא באור הזרקורים, נאבקים כנגד הכחשה ציבורית וכו', כמו הדוגמאות של תנועת זכויות האזרח האמריקנית באמצע המאה הקודמת. אך הן יכולות גם להיות שליליות, אם ההפגנות משמשות להשגת הטבות לקבוצת אינטרס קטנה ולא מייצגת, או כשהן מחזקות את אפקט תיבת התהודה ואת הביטחון בצדקת הדרך בקרב קבוצות קיצוניות.

בשנים האחרונות, בישראל ובמדינות מערביות אחרות, אני חושב שהמקרה השלילי הוא הנפוץ יותר. בין אם מדובר בהפגנות של המתנחלים בתקופת ההתנתקות, בהפגנות של החרדים, בהפגנות נגד הגלובליזציה, בהפגנות ה-99% בארצות הברית, במחאה החברתית של 2011, בהפגנות השמאל והימין בארצות הברית מאז היבחרו של טראמפ, או בהפגנות הנוכחיות אל מול בית היועמ"ש, המפגינים לא מייצגים את הציבור הרחב בארצותיהם והצעות המדיניות שלהם (במקרה הטוב שיש כאלו) הן שנויות במחלוקת.

יש אולי כמה יוצאי דופן, אבל בדרך כלל מטרתם של המפגינים היא לא להעלות לסדר היום פתרונות קונקרטיים לבעיה שכולם מתעלמים ממנה, אלא להטות מהלכי מדיניות או תקציבים בכיוון דעתם האישית. כלומר, להשיג מטרות שהם לא מסוגלים להשיג באופן דמוקרטי בקלפי. זו פעילות החותרת תחת הדמוקרטיה ושלטון החוק, במקום לתמוך בהם.

מידת שיקול הדעת של התקשורת נמדדת ביכולת שלה לסקר הפגנות כאלו באופן ביקורתי, ולא להיכנע לנראטיב הציורי של מפגינים צעירים אל מול שוטרים במדים. מידת שיקול הדעת של הממשלה נמדדת ביכולת שלה להתעלם ממפגינים מהסוג הזה ומהרעש התקשורתי שהם מייצרים.

עידן דה ארץ,
0 תגובות