מותר לנו כאשכנזים לשבת בשדרה?

אחרי העבודה, צעדתי בשדרות בן ציון בתל אביב בדרכי הביתה. היה לי חם, הייתי עצבני. בפינת אחד העם, ליד הקיוסק, שכבר מזמן הפך לבית קפה ופרש את זרועותיו לכל עבר, ישבו, התגודדו ואפילו פרשו שמיכה על פיסות הדשא הצרות שבצידי השדרה - עשרות צעירים וצעירות מאגניבים בעיני עצמם. לכולם כוסות קפה ביד, סנדביצ'ים עטופים בנייר פרגמנט ורצועה צרה שאליה מחובר כלב נובח, שתמיד יכנס אל תוך שביל האופניים שבו יעברו, בו זמנית, לפחות שלושה רוכבים עם אופניים חשמליים. לעבור שם - זה קצת סיוט. אין מצב שאתה עובר שם ולא נהיה עצבני לדקה או שתיים. הזחיחות, האדנות, הזלזול בהולכי הרגל שנאלצים לפלס את דרכם בין כל הסחלה האנושי הזה, מבאס את התחת. 
ואז, כשאני מנסה לבלום את כעסי ולצאת בשלום מכל הדבוקה הדוחה הזאת, זוג צעיר, אשכנזי כמובן, שיושב על ספסל בשדרה, לא רחוק מהקיוסק - הוא אוחז בקפה בכוס קרטון והיא נוגסת בסנדביץ' "בריא" - קורא בשמי מספר פעמים. 
אני מעמיד פנים שאני לא שומע וממשיך בדרכי. 
תגיד, קורא הבחור, מותר לנו כאשכנזים לשבת בשדרה הזאת או שגם זה לא בסדר? 
והבחורה שלצידו צוחקת בפה מלא טחינה ועשבים ואומרת, מה קרה לך? זה האזור שלנו - הבימה, היכל התרבות, רוטשילד - זה הוא שפולש אלינו.
לא יודע מה עבר לי בראש, אבל הפעם החלטתי לא להבליג. 
שלא כהרגלי, ניגשתי אל הבחור שנראה קצת מבוהל, אני חייב להודות, הנחתי את ידי על גופייתו הרטובה ואמרתי: עוד פעם אחת אתה או היא פונים אלי - אני הופך אותך למופלטה.
סליחה? סח הבחור המבוהל.
מה שאתה שומע, אמרתי וקירבתי את פני לפניו, עוד פעם אחת אתה פונה אלי, בטח בטון כזה ובטקסטים כאלה, אני מזיין לך את הצורה. 
אה, עכשיו גם אי אפשר לדבר איתך, התקרבנה הבחורה, מבין שפתיה ניגרת טחינה דלילה, מתי תקימו אתה והחברים שלך מכלאות לאשכנזים פריבילגים?
בקרוב, אמרתי, אני מבטיח, יש כבר כמה אדריכלים מזרחים רעים שיושבים על השרטוטים. לדעתי, זה עומד להיות דומה לשיכונים שבניתם לנו. תרצו חלון בכל חדר, או שמספיקה מרפסת קטנה לכיוון פח הזבל? 
אני כבר לא יודע אם אתה רציני או אירוני, אמר הבחור.
והבחורה אמרה: חשבתי שאתה רוצה דיאלוג. 
רוצה לנהל איתי דיאלוג, אמרתי, לכי תקראי מחקרים על הפערים בחברה הישראלית, תפשפשי בהיסטוריה הישראלית הקצרה, תקראי העוקץ. אין לי עניין בדיאלוג עם בורים וגסי רוח שמשוכנעים שהם יודעים הכל. 
אז בפעם הבאה לא לפנות אליך, שאל הבחור, מפויס יותר.
לא ככה, עניתי. 
מצטער, אמר הבחור.
גם אני, אמרתי. 
כחלילי, אתה גבר, קרא הבחור לעבר גבי המתרחק.
אולי, עניתי וכמעט נדרסתי - שוב - על ידי אופניים חשמליים.

רון כחלילי,
0 תגובות