לא חזירות אלא חסמי כניסה

הבעיה בהבנת מנגנון המחירים עומדת בבסיס הפופוליזם. כלכלנים חושבים על מחיר כמנגנון שמשווה בין ביקוש להיצע, כאיתות ליצרנים לספק עוד מהמוצר שמחירו עולה, כאיתות לצרכנים להסתפק בפחות ממוצר כשאין מספיק ממנו במחיר נמוך יותר. הציבור הרחב, ואיתו הפוליטיקאים והתקשורת, חושבים על מחיר כמשהו שנגזר מעולם הצדק. יש מחיר "הוגן" שאינו תלוי בביקוש והיצע, ואם המחיר גבוה מידי סימן שהמוכרים "חזירים" או שהממשלה צריכה לפקח ולהוריד את המחיר בחוק.

כך נכתב בהארץ:

"בשביל התענוג שילמנו 1,200 שקל ללילה. אמרו לנו שזה מחיר מבצע. לא ברור איזה מבצע. אולי מבצע צבאי בשם "דפוק ככל יכולתך". ישראל היא באמת מקום מופרע לגמרי. אתה לא יכול לנפוש בימי הקיץ בלי לפשוט את הרגל. במדינות קצת יותר מפותחות, ואם יורשה לי, גם אסתטיות יותר, כמו איטליה וספרד, אפשר למצוא בשיא העונה אכסניות צנועות ב–50 יורו ללילה. אבל הישראלים הטובים לא מתמרדים נגד השיטה, גם כשהיא שודדת אותם לאור היום. לילה בבית הארחה תמורת רבע משכר המינימום החודשי? נו, שיהיה."

ניסן שור, "הארץ," תחת הכותרת: "על השקרים הקטנים ותאוות הבצע הגדולה של הקיבוצים"

הוא כמובן מתעלם מהשאלה הקריטית: אם הם מרוויחים כל כך הרבה למה אין עוד בתי מלון וחדרי אירוח? בלי להבין את הסיבה אין אפשרות להתמודד ברצינות עם המחירים הגבוהים יחסית למקומות אחרים בעולם. ואם המחיר יהיה נמוך יותר בגלל שהם קיבוצניקים והם לא צריכים להיות חזירים, אז מה יחליף את מנגנון המחירים בהקצאת המוצר שנמצא במחסור? הגרלה? ועדה מסדרת? הזמנה שנתיים מראש?

אולי זו לא חזירות אלא חסמי כניסה, בצורה של ביורוקרטיה ורגולציה בלתי נסבלים, המאפיינים את המערכת השלטונית בישראל?

פרופ' עומר מואב,
0 תגובות