למה לנג'ז לילדים קטנים?

סוף יולי תחילת אוגוסט. איזור הדמדומים שבין הקייטנות. שבוע הבא ילדך לעבודה. אינסוף שיחות מסדרון עם ילדים. כולן כוללות את אותן שאלות:

1. איך קוראים לך
2. בת כמה את (וואו איזה ילדה גדולה!)
3. לבנים: מה הגובה שלך? (וואו איזה גבוה!)
4. לילדים ותיקים: את זוכרת אותי??

אני במקרה זוכר את השאלות האלה עוד מאז שאני הייתי הילד שהגיע לעבודה, בימים בהם השעשועים הכי מתקדמים במשרד היו ציור במרקרים על דף מדפסת (מחזיק שעה או שתיים, כולל מריטת הפס המחורר בצדדים), להיטי ווינדוס 95 סוליטר ושולה מוקשים (את פריסל לא הצלחתי להבין לבד ואף מבוגר לא ידע ללמד אותי), ולקראת סוף שנות ה-90 התבוננות נואשת באתר האינטרנט של ערוץ הילדים נטען באיטיות, על כל הגרפיקה המוגזמת שלו. אחחח הימים היפים. ללא ספק עדיף על קייטנה.

אבל אני נסחף במחשבות. מה שרציתי להגיד זה שכבר אז השאלות האלה נשמעו לי מייגעות ומיותרות, תמיד נענו באותן התשובות (יונתן; כך וכך; לא יודע; לא), זכו לאותן התגובות ובעיקר לא הובילו את השיחה לשום מקום; אחרי שהמבוגר סיים להתמוגג מעצמו הוא דיבר קצת עם אימא עליי ולא אליי, הלך וכאן זה נגמר. הסמול טוק הזה לא עניין אותי וגם לא אותו ובעיקר הביך אותי וגרם לי להרגיש כמו איזה חפץ או אטרקציה משעשעת [*]. מה למדתי ממנו? שלהיות מבוגר, גדול וגבוה זה דבר חיובי, וזהו - אין בי שום דבר מעניין חוץ מהערכים שצברתי בזמן ובמרחב.

האם אני היחיד שיש לו זכרונות כאלה? מבוגרים, למה אתם צריכים לנג'ז לילדים קטנים? ואם אתם כבר משגעים אותם עם שאלות, אולי תעשו מאמץ ותתייחסו אליהם בצורה טיפה יותר מכבדת, תדברו איתם על דברים שאשכרה מעניינים אותם? סתם מחשבה

אציין שהייתה חריגה אחת וזאת עמיתה לעבודה של אימא שלי שזכרה אותי וכשהייתי בן 9 או 10 נתנה לי ללוות את הבת שלה בחזרה מבית ספר חמש פעמים בשבוע, במחיר של שקל ליום. אני לא זוכר מה היה אפשר לקנות עם שקל בשנת 97' אבל כנראה שזה היה עדיף על פני ללכת הביתה בחינם. אבל היא באמת הייתה עמיתה יוצאת דופן ואכן שנים אחר כך היא הפכה להיות המנכ"לית של אותה החברה.

 

יותם טלם,
0 תגובות