למה מתאבלים בט' באב?

למה בעצם אנחנו עדיין מתאבלים בט' באב?

הרי יש לנו מדינה וצבא, אפילו נבואת זכריה מתממשת במלואה: "כה אמר ה' צבאות, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". 

כשהייתי סגנית ראש עיריית ירושלים ואחראית על החינוך, האבל היה עוד פחות ברור.

רגע לפני פתיחת שנת הלימודים היתה עבודה רבה- היינו צריכים לוודא שיש מספיק גנים בכל שכונה, שכל בתי הספר החדשים מוכנים לפתיחה, שהכל מוכן ל1 בספטמבר. כל כך הרבה משימות, ובמקום לדאוג לכל ילדי ירושלים, למאות אלפי ילדים שחיים ולומדים בעיר הבירה של מדינת ישראל אליה שבנו אחרי 2000 שנות גלות, הפסקתי את העבודה והלכתי לצום על החורבן של ירושלים. במקום לעסוק בבניה ובזכות הגדולה לדאוג לילדי ירושלים בירתנו, צמתי. והרגשתי ממש מוזר. חיכיתי לחזור למלאכת הבניה.

בשנים האחרונות מתבהר לי שהצום הוא לא על החורבן, אלא תזכורת לחשש מהחורבן, ומהדרך שעלולה להוביל לחורבן. 

שלוש פעמים היתה לנו ממלכה: ממלכת ישראל, יהודה ובית שני. ושלוש פעמים רבנו בינינו, נלחמנו בתוכנו והגיע האויב מצפון והחריב אותנו. 

וכיום בארצנו המשוסעת, קבוצות קבוצות הנאבקות אחת בשניה. אני מסתכלת על האויב מצפון בחשש. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להלחם בינינו לבין עצמנו ולהחלש מבפנים. אנחנו חייבים ללמוד מטעויות העבר.

אני אקדיש את ט' באב כדי לזכור היטב מה עלול לקרות לנו, ולהבין את המאמץ האדיר שאנחנו צריכים להשקיע כדי שזה לא יקרה לנו שוב.

כי לא רק שאין לנו ארץ אחרת- אין לנו עם אחר.

ח"כ רחל עזריה,
0 תגובות