המצב בוונצואלה גרוע

המצב בוונצואלה גרוע. המדינה, שלה כמויות בלתי נתפסות של נפט שעדין נמכר בכחמישים דולרים לחבית, לא מצליחה להאכיל את תושביה. היא אמורה לעשות זאת כי היא סוציאליסטית מאוד. כמעט קומוניסטית, כך שזו האחריות שלה לגמרי. מאות נהרגו לאחרונה בהפגנות מצד תושבים זועמים, שראו לא רק את הכלכלה נהרסת, אלא גם את הדמוקרטיה. זו גוססת כבר תקופה ארוכה, אבל בשורה של החלטות נחרצות ניקולאס מדורו, הנשיא הנוכחי, החליט לנעוץ את המסמר האחרון בארונה. 

ארצות הברית בתגובה החליטה להחרים כספים של אנשים עשירים מהמדינה, להפסיק לסחור עמם ולהתחיל גם בעיצומים אחרים. הם, כלומר הממשלה ההזויה של המדינה, מצדם טוענים שהאמריקאים מתנכלים להם ושבלי כל המעורבות המצב היה יכול להיות טוב פי כמה. משתמשים במיטב הקונספירציות כדי להצדיק את מצבם העלוב. וזו כמובן בדיחה עצובה. אבל כמו שאומרים, מאחורי הצחוקים המרירים מסתתרות לעיתים אמיתות כואבות.

האמת היא שהאמריקאים לא מפסיקים לבחוש בפוליטיקה מדרום לגבול. הם כבר חודשים מתלוננים שהרוסים התערבו בצורה בוטה בעניינם בכך שפרסמו מיילים, שהילרי קלינטון שמרה על שרת פרטי בביתה בצורה תמוהה מאוד מצדה. זו ההתערבות הגדולה בה לא מפסיקים להתעסק שם. והאמריקאים? שווה לראות מה הם עשו במרכז אמריקה בתור הזהב של כלכלתה, בתקופה שבה המדינה עלתה לגדולתה ותפסה את מקומה בתור המובילה העולמית.

בתחילת המאה העשרים ארצות הברית ארגנה מהפכה בקולומביה, ״שחררה״ את פנמה כדי להשתלט על התעלה, שיגרה חמשת אלפים לוחמים לניקורגוואה ב-1926, התערבה בפעם הרביעית ברפובליקה הדמוניקנית ב-1916 ובפעם השניה בהאיטי ב-1915. בין 1900 ל-1933 האמריקאים התערבו ארבע פעמים בפוליטיקה הקובנית, פעמיים בניקורגוואה, שש פעמים בפנמה, פעם אחת בגוואטמלה ושבע פעמים בהונדורס. והכל לשם הדולר הקדוש, שכן עד 1935 מעל לחצי מהפלדה והכותנה האמריקאית נשלחו מעבר לגבול הדרומי.

האמריקאים לא האשמים הבלעדיים בפיאסקו בוונצואלה. ברור שלא. יש שם סיבות הרבה יותר מיידיות. החל מההסתמכות הפתטית במשאב מתכלה ושימוש לא אחראי ברווחים שיצר וכלה בשיטה כלכלית לא הגיונית, שפשוט לא יכולה לעבוד ב-2017. ועדין, הפיאסקו במרכז אמריקה לא נוצר רק בגלל החלטות רעות שנעשו היום, אלא גם בגלל התערבות שנעשתה אז. טוב יעשו האמריקאים אם יפנימו זאת ויבינו שיש להם אחריות כלשהי על העניין. טוב יעשו האמריקאים אם יבינו שמחשבה על העתיד הרחוק עדיפה מאשר על הקרוב. לא שטראמפ, הנשיא הנוכחי, יעשה משהו כזה, אבל דווקא עכשיו, כשוונצואלה על הקרשים, הושטת יד אמתית וסיוע כנה יכלו ליצור תקווה אמתית לעתיד טוב יותר. כזה שהיה הופך את כולם שם לעשירים יותר, במידה ואבני הדומינו היו מסודרות כהלכה ולא רק נזרקות בערמה.

רים שרמן,
0 תגובות