"מחזה קורע-לב של טרור אכזרי"

דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס אזכרה ממלכתי לזאב ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים:

אנחנו בירושלים, ולבנו בהלווייתם של בני משפחת סלומון במודיעין. ראינו בליל שבת מחזה קורע-לב של טרור אכזרי, פרי שנאה תהומית חסרת-רסן ליהודים. זה מאה שנים שאנו מתמודדים עם הטרור הרצחני – ויכולים לו. הכאב עמוק, אבל שורשינו בארץ עמוקים לא פחות.

הטרור לעולם לא ניצח אותנו. הטרור לעולם לא ינצח אותנו. נמשיך לחזק את מדינתנו, נמשיך לבנות את ארצנו.

במאבק הזה נגד הטרור, ז'בוטינסקי עמד בראש חיל החלוץ. בפרעות 1920 הוא אירגן הגנה עצמית על יהודים בירושלים. אני מזכיר, 1920 - הרבה לפני שטחים והתנחלויות ושאר התירוצים שמביאים להתנגדות לקוממיות הציונית פה בארצנו, בגבולות כלשהם. הרבה לפני שהייתה מדינת ישראל.

אבל עוד קודם הפרעות של 1920, ז'בוטינסקי הקים את ההגנה העצמית באודסה, ובשנות מלחמת העולם הראשונה – את הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי; והוא עשה את כל זה תוך כדי יצירה תרבותית עַנֵפָה של שפה, של ספרות, של תרבות יהודית ותרבות כלל-עולמית. כתביו של ז'בוטינסקי נמצאים בספרייתי, אני קורא בהם לעתים תכופות. כל פעם אני מתרשם מחדש מהמקוריות, מהרעננות הפורייה, מהרלוונטיות. במשרדי נמצאת גם חרב שהייתה שייכת לז'בוטינסקי. על פי מה שסופר לי, היא נלקחה ממנו ב-1920, כשנעצר על ידי הבריטים בשל פעילותו להגנת היהודים. אני כבר מתחייב שאמסור את החרב הזאת למכון ז'בוטינסקי המתחדש.

ז'בוטינסקי ידע דבר אחד: בלי רוח אין כוח, ובלי כוח אין קיום. השילוב בין ספרא וסיפא הוא תמצית דרכו של ז'בוטינסקי: לא כחזון מופשט, לא כסיסמה בעלמא, אלא כאמת מעשית שלמה – שמביאה לגאולת העם בארצו. הוא ראה בשני אלה – הסיף והספר – את אבני היסוד לקיומנו הריבוני, שרק הוא ייתן את המענה לסכנות האורבות לנו. וקודם כל הוא זיהה את הסכנה לעמנו מן הנחשול האנטישמי הגואה. כבר ב-1918 ז'בוטינסקי סיפק תחזית מצמררת בדייקנותה. הנה מה שהוא כתב: "האם התפרצויות השנאה, השטנה הגזעית, לא עתידות להסתיים בטבח המוני של שישה מיליון יהודים?".

כעבור שני עשורים, ב-1938 בוורשה, הוא דחק בשומעיו להימלט מהר הגעש שעומד להתפרץ – רק מעטים שמעו לו. מיליוני אחרים, בפולין וברחבי אירופה, נידונו לִכְּלָיַה. האנטישמיות המיטה אסון נורא על העם היהודי ועל האנושות כולה, וזהו לקח שְתַקֵף עד ימינו: אם הנגיף הזה מתפשט – אין מי שנותר חַסִין. כשביקרתי באירופה בשבוע שעבר, התרשמתי שמנהיגים ביבשת מקיימים בעניין זה חשבון-נפש היסטורי נוקב. כך עשה נשיא צרפת, מקרון, שלקח אחריות על מעשי ארצו בשואה בטקס מאוד מרגש שקיימנו לציון 75 שנים לשילוח יהודי פאריס למחנות ההשמדה. ראש ממשלת הונגריה, אורבן, נהג באופן דומה – והכיר בחטאים של השלטון ההונגרי ובחלקו בהשמדת יהודי מדינתו.

ז'בוטינסקי הבין בשלב מוקדם בחייו שהנחשול האנטישמי מאיים עלינו, שעתידנו יובטח רק בציון ורק באמצעות צבא עברי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא הגיע לאמריקה כדי לעורר את דעת הקהל למצוקת היהודים, ולא פחות חשוב מכך – כדי להקים כוח צבאי יהודי. אבי, פרופסור בנציון נתניהו ז"ל, נסע ללונדון כדי לשכנע אותו, נסע ללונדון קודם לכן כדי לשכנע אותו להעביר את פעילותו המדינית לארצות הברית, ובהגיעם שם, לרכז את מאמצי ההסברה של ז'בוטינסקי ותנועתו בהקמת הכוח הצבאי.

אבי גם היה מנושאי ארונו של ז'בוטינסקי, אַחַר מותו הפתאומי והמכאיב. אבל החזון לא נמוג במות המנהיג. להפך, מבחינות רבות הוא התחזק. צבא עברי קם: הלפיד שאחזו במו ידיהם לוחמי המחתרות ולוחמי הבריגדה – נמסר ללוחמי צה"ל ולכל זרועות הביטחון, שמגנים עלינו היום. אנו מבטיחים את התעצמותנו לשנים רבות קדימה, אל מול הסכנות במזרח התיכון שחורצות את דינם של החלשים להשמדה.

העוצמה מאפשרת לנו לשלוט בגורלנו, לעמוד בַּפֶּרֶץ בפני תוקפנות וליצור בריתות עם מרבית מדינות העולם. כל זה עולה בקנה אחד עם עיקרי תורתו של ז'בוטינסקי: טיפוח מתמיד של הכוח, ובמקביל השקעה בלתי-פוסקת בבניין הרוח. הרוח הזאת מתבטאת, בין היתר, במפעל החשוב של אנשי מכון ז'בוטינסקי, שמוציאים את כתביו במהדורה מחודשת.

לאחרונה ביקרו אצלי ראשי המכון ומסרו לי את הַכֶּרֶך שעוסק ביחסו של ז'בוטינסקי ללשון העברית, לחינוך ולתרבות. ז'בוטינסקי ייחס ללימוד הלשון העברית תפקיד-מפתח בתחייה הלאומית: כשפת עמל ועבודה, שפת הרהור ומחשבה, שפת מזמור ושירה. והרי הוא היה משורר גדול, שמענו את אחד משיריו המופלאים – שיר בית"ר. אבל הוא לא ייחד את זה רק לנושאים יהודיים, הוא גם השתמש בזה לתרגום, ונדמה לי שבחלק משיריו, למשל ב"אנאבל לי", הוא מתעלה על המקור. כיוון שאני קורא אנגלית לא רע, אני יכול להגיד לכם שזו תחרות קשה בין התרגום הנפלא של ז'בוטינסקי למלים של המשורר האמריקני.

בישיבת הממשלה, החלטנו על הקמתו של מרכז מבקרים חדש – במכון ז'בוטינסקי בתל-אביב. מורשתו החובקת-כל תוצג שם לראווה, והיא תיעשה נגישה לחוגים רחבים.

שיעור קומתו של ז'בוטינסקי הולך וְגָדֵל עם השנים. רעיונותיו הלאומיים מטפסים לגבהים והם הופכים לנחלת הכלל. מתורתו אנו דולים מים חיים ושואבים עוז בשליחותנו – להבטיח את עתיד האומה.

יהי זכרו של זאב ז'בוטינסקי – איש הספרא והסיפא ומאור ציוני ענק - ברוך לעולמי עד.

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
אורי רבינוביץ,
0 תגובות