החיים של סבתא וסבא נשחטו...

החיים של סבתא וסבא נשחטו...

הילדים הודיעו שמגיעים לעשות שבת אצל סבא וסבתא.
אז סבא וסבתא, התחילו עם הקניות כבר ביום רביעי.
בשלישי בערב הכינו את הרשימה שאף פעם לא עמדה במבחן התוצאה...
האוויר הדחוס של הימים האחרונים התמסמס לו, והם יצאו לגינה עם הקפה, הוא הביא את דפי הכתיבה והעט והניח מולה, היא מחזיקה את העט ורושמת במרץ, הוא לוגם מהקפה, מחייך ומזכיר לה את כל מה ששכחה...
ברביעי בבוקר, יתעוררו לצלצולי שני הניידים, כן כן, הם מכוונים את שניהם, לקח להם זמן להאמין שהניידים אכן יצלצלו, אחרי שכמעט שלושים וחמש שנים התעוררו לצלצוליו של שעון העץ היפייפה, ההוא אשר קיבלו במתנה ליום הנישואים החמישי שלהם מהחברים שלו ליחידה, לא קל להאמין שהמכשירים המוזרים האלה לא יפשלו...
בבוקר מוקדם, ישתו את הקפה, היא תכין שני כריכים אותם ינשנשו במכונית, הוא יהמהם ויחמיא על הטעמים, היא תחייך בלב ויצאו לדרך. 
הוא כרגיל ישאל אם זכרה את הרשימה, היא כרגיל תחייך במבוכה, הוא כרגיל יחזור בחזרה...
בכניסה לסופר הם יחליטו ביחד שהיום הם לא מתעצבנים,
לא מהתורים, לא מהאנשים ואפילו לא מהחוסרים, יכנסו בחיוך.
הוא מחזיק את הרשימה והיא מנווטת אותו עם העגלה.
הרשימה לא באמת עושה את עבודתה...
כי הנה, פתאום ראו את האיטריות, והכלה שלהם ממש ממש אוהבת קיגל מתוק, אז מייד הניחו שתי חבילות איטריות, והוסיפו עוד קילו סוכר, וצימוקים וקינמון ועוד שתי תבניות חד פעמיות...
ואז נתקלו בפלפלים יבשים ארוכים אדומים ומתוקים, מייד הביטו האחד בשנייה, הסנכרון הזה של המחשבה המשותפת והמדוייקת של שניהם באותה שנייה, תמיד חייכה להם את הרגע, לקחו שקית פלפלים כי השכנים סיפרו שאולי הילדים שלהם לא יגיעו לשבת, והשכן אוהב מאד חריימה, והשכנה לימדה אותה שהפלפלים האלה נפלאים בחריימה, אז לקחו כי יזמינו...
בדרך הבייתה תיכננו מה יעשו אחרי שיסיימו לסדר את כל המצרכים, מה ישאירו במקרר להפשרה ומה יכנס להקפאה, היא תכין כבר היום את תפוחי האדמה, הוא יקלוף לה את החצילים וימליח, 
אחרי הכל, כמו תמיד, הוא יזמין אותה לקפה בחצר המוכנה.
ביום חמישי שוב כרגיל, היא תיזכר מה שכחה, הוא בחיוך יצא לקנייה שנייה.
לכשיחזור יגלה שסבתא כמעט סיימה את כל הבישולים והאפייה, 
זה הזמן בו היא שולחת אותו להכין את החצר לשבת המלכה. 
האהוב שלה ישטוף היטב את הכיסאות והשולחן מאבק, 
ישקה את הפרחים שמצליחים לחיות את החמסינים האחרונים,
יוציא מהמחסן את כיסאות הילדים ויפתח את השימשיות.
בשישי בבוקר הכל יהיה מוכן לארוחת הערב ולסעודת השבת, 
ואז הם יתחילו לטגן, כי כל החבורה תמיד מגיעה רעבה.
קציצות בשר ולביבות ירק, שניצלונים קטנטנים ופרוסות חצילים נפלאים,
פרחי כרוביות וערימות מופרזות של צ'יפסים מטוגנים, שיהיה לכולם מוכן וטעים.
בשעות הצהריים המוקדמות הם יגיעו.
השמחה הצרופה תהיה מופלאה.
מעל ראשי כולם הם יזכרו לחייך האחד לשנייה.
לרגע לא יחשבו על מנוחה, לא ירצו לפספס רגע אחד של הנאה.
את שולחן השבת יערכו הילדים עם הנכדים, את הקידוש יערוך הבן כי קולו הוא כצליל הפעמונים, את הארוחה יגישו הבת והכלה, תוך כדי סיפורים על הילדים, ואז ~ אז בכמה רגעים איומים, הכל יגמר.
את החיים יקחו כל ההם שלא מסכימים לעבור בידוקים, כדי שלא יהיו נרצחים נוספים.

בעלה ירצח, הבן שלה ירצח, הבת שלה תרצח, והיא... היא תשכב לה שם עם הכאבים, בחדר עם קירות לבנים ומקפיאי חיים,
עמוסת צינורות ומחטים. נגמר. נגמרו החיים.

גילה אבידן,
0 תגובות