המבט המתוסכל סיפר הכל

לפני שנה נפגשתי עם רכז חברתי של אחד מבתי הספר הגדולים והחשובים בגוש דן. אחרי פתיחה והיכרות קצרים עברתי לספר לו על מרכז שלבים ועל האפשרויות השונות שאני רואה לחיבור ביני לבין בית הספר שלו. בין היתר הסברתי לו שתפיסת העולם שלי אומרת שאני לא קובע מדיניות בתכנים של בית הספר. אני יודע לבנות כלים ולייצר תכנים בהתאם לצרכים שלך, הסברתי לו. אתה- תתעסק בתוכן.
המבט המתוסכל והעייף שלו סיפרו לי הכל, אבל המילים שבאו אחר כך- כבר ממש הפתיעו אותי. "עזוב, לא אכפת לי מה הנושא של הסמינריון. מבחינתי שיהיה כל נושא. רק שיהיה סמינריון ושהחבר'ה יהיו מרוצים". בשלב הבא, הוא כמובן ביקש את הבקשה האולטימטיבית- "אבל שיהיה זול, אה?" ואחרי קריצה שובבה הוא המשיך- "אתה יודע איך זה, אין לנו שקל לפעילות חברתית- חינוכית".
הרכז הזה לא מייצג. לפחות לא את כולם. אבל הוא בהחלט חלק מהלך רוח לא קטן שמסתובב לו כמו מגפה בעולם החינוך. למגפה הזאת קוראים בעברית- ייאוש. 
זה ייאוש מחינוך הילדים שלנו. ייאוש מהאמונה שסמינרים ושיחות ותכנים- הם דבר שמעצב אישיות. ייאוש מהיכולת להפיק חומרים איכותיים, וכלים אמיתיים. ממילא- התחרות היא על המחיר הנמוך ביותר, ועל הבייביסיטר- המלא ביותר. טיולים שנתיים? כמה שיותר זול. וכמה שפחות עבודה.
לא אצל כולם. עובדה שיש לי עבודה. אני עובד עם בתי ספר שמוכנים להשקיע, ויש לא מעט כאלה. מהם אני לומד שיש מורים רבים שבאו כדי לעבוד קשה. קשה מאד. הם יעבדו בשעות לא שעות, ירדו לפרטים הכי קטנים ויתעסקו בערכים ותפיסות עולם.
אבל לא כולם כאלה.
ולתוך הריק הזה- נכנסו עמותות עם תוכן. בחלקן- עמותות דתיות, ערכיות, שבאו לתת תוכן. ובית הספר, שלפעמים נדבק במחלת הייאוש- לא מתעניין מה יש בתוכן הזה. הם מחזיקים כיתה במשך שעה? נו, אז מה אכפת לנו מה בדיוק הם מעבירים? 
וההורים?גם מהם יש לא מעט שחלו במגפה. נוח להם שמישהו מעסיק את הילדים. 
ופתאום--- הפתעה. לבייביסיטר יש תפיסת עולם. יש ערכים לתת. הבייביסיטר, שהיא בעצם עמותה עם ערכים כלשהם, לא שותקת. והיא אפילו עם לא מעט כריזמה. 
אז צועקים הדתה. אבל הדתה זה סתם רוח. זה לעשות לעצמנו את החיים קלים. בואו נקרא לילד בשמו- מדובר בייאוש. התייאשנו מלחנך את הילדים שלנו, ולכן נתנו לאחרים לעשות את זה במקומנו. התייאשנו מהחינוך כי התעסקנו במיליון דברים אחרים. לא לקחנו אחריות, ומישהו אחר מילא את החלל.
אז במקום אחד זה בית ספר שמופתע שהעמותה שהוא מעולם לא התעניין בתכנים שלה- יש לה גם תפיסת עולם, ובמקום אחר זה הורים שמופתעים שלמי שעומד מאחורי המסך הקטן- יש עולם ערכי שלא תמיד תואם את החינוך שהם רוצים להקנות. זה לא משנה מאיזה כיוון זה מגיע אלינו. תפקידנו- לקחת אחריות על חינוך הילדים שלנו, ועד שלא נבין את זה- אנחנו נשאר מופתעים והמומים.
אי אפשר להתחמק מזה, והגיע הזמן לומר את זה: חינוך- זו משימה רצינית. ואין ריק. אם אנחנו לא נחנך- מישהו אחר, עם יותר מוטיבציה ויותר אנרגיה- יעשה את זה במקומנו.

יואל פרנקנבורג,
0 תגובות