בן משפחה אהוב נשוי לנוצריה

היתה לי שיחה ארוכה ומשמעותית עם בן משפחה אהוב שנשוי לנוצריה.

אמרתי לו שברמה האישית אני מברך אותו ואותה ושמח בשבילם ומאחל להם חיים טובים וזוגיות חזקה וילדים ושמחה. אבל, הוא שאל. 

אבל, אמרתי לו, ברמה הלאומית, כיהודי, אני עצוב. אני עצוב כי העם היהודי בתפוצות הולך ונעלם, כי היהדות שלנו כנראה נכשלה בלהיות מספיק

משמעותית ורלוונטית עבורו, ברמה כזאת שיהיה לו חשוב לשמור עליה. הוא שאל למה אני חושב שזה כשלון, והתפתלתי. היה לי ממש לא נעים. ברור לי שזה לא כשלון אישי שלו, ואני לא חושב שהוא כשלון או שהזוגיות שלו כשלון. הסברתי לו שקל לי לדבר בתור יהודי ישראלי בחברה שהרוב הוא יהודי, אבל שעם זה חבל לי על יהדות יוון. יש ענף בקהילה יהודית בת 2400 שנה שהוא העלה האחרון שלה, ענף קטום. לא בדימוי הזה. לא אמרתי לו שהוא האחרון. 

שאלתי אותה אם היא תרצה להטביל את הילדים והיא אמרה שכן. שאלתי למה ולא היתה לה תשובה. פשוט כי ככה. לפני זה היתה לנו שיחה מצחיקה וכיפית על ילדים וכמה והמשכיות (4 מינימום), אז זה היה חברי ומרוכך. מתוך זה הגענו אל הנחות היסוד האמוניות השונות שלנו. אני יותר יהודי מיווני ויותר יהודי מאוניברסליסט והוא ההיפך. ושנינו הומאניסטים וניאו מארקסיסטים מתבגרים, ושנינו ענפים יהודיים של אותו ענף אב וקהילת אם, ועל הקרבה הזאת ההבדל חד על כך, וחריף ועצוב. הילדים שלו יהיו מוצרים הומאניסטים, ושלי אם יהיו, יהודים הומאניסטים. והיהדות שלו מתה ושלי חיה ועצוב שמה שהגרמנים לא הצליחו לעשות עושה הגלובליזציה המזויפת הזאת עם הפנים היעני אחידות שלה, ואולי מוטב לא להאשים את הגלובליזציה אלא להסתכל פנימה, אל עומק הכישלון הפנימי, כמו שראוי שאנשים בוגרים יעשו כשהם נכשלים.

ומשם לכאן או ההיפך, טוב שנשאל את עצמנו גם בישראל - לאן היהדות שלנו הולכת ואיך היא נראית ומדברת אל הציבור הישראלי, ואיך הופכים אותה לבית חם ואהוב וחשוב מספיק כדי שירצו לקחת בו חלק.

לא היהדות החרדית עם הקאסטות שלה והילוכי האימים והחומרה דחומרה כדרך חיים, ולא יהדות האבנים והרגבים הקדושים, ולא יהדות הפאטריארכיה, אלא יהדות קרובה שבנויה על משפחה, וקהילה וציבור, והסברת פנים אבל אמיתית, ודלת פתוחה, ואוזניים כרויות לשוועת עניים, ושלום כערך וכפרקטיקה, ותורה מארץ ואהבת השם בשמחה.

יוסף ברוך,
0 תגובות