25 שנים לפיגוע בארגנטינה

טקס לציון 25 שנים לפיגוע הטרור נגד שגרירות ישראל בארגנטינה התקיים בבואנוס איירס.

מנכ"ל משרד החוץ, יובל רותם, נשא דברים לזכר קרבנות הפיגוע:

"סגנית נשיא ארגנטינה הגברת גבריאלה מיקטי, ראש עיריית בואנוס איירס מר רודריגז לארטה, שגרירים, רבנים, חברי פרלמנט, בעלי תפקידים בממשלה, בעירייה, נציגי הסגל הדיפלומטי הזר, שגריר ישראל בארגנטינה מר אילן שטולמן, חברי ורעיי ניצולי הפיגוע ומשפחות יקרות, מכובדיי כולם, אמיגוז טודוס

ב-17 למרץ 1992 בשעות הצהריים הייתי בקונסוליה בניו יורק שקוע בענייני כדובר הנציגות.

לפתע הטלפון צלצל ומעברו השני היה ידיד אישי, עיתונאי צעיר מרשת ABC: "יובל, אני לא יודע בדיוק מה - אבל משהו קרה בשגרירות שלכם בארגנטינה", הוא אמר. הדיווחים בתקשורת שם לא אחידים, אבל מציע שתברר".

התקשרתי לחדר המצב בירושלים. משמרת רגועה עברה על יאיר בן שלום, שהיה מופתע כמוני ולא הכיר דיווח על אירוע לא שגרתי בבואנוס איירס.

החלטתי להתקשר לשגרירות בארגנטינה ומשלא ענו בשגרירות, התקשרתי לשגריר הביתה. בתו ענתה לטלפון ואמרה ש"אבא אכל איתנו צהריים ואז באו ולקחו אותו בבהילות. לא ידעה להגיד לאן.

הבטן החלה להתהפך. התסריטים התחילו לרוץ בראש. אותן מחשבות מודחקות פילסו דרך, בכל הכוח, אל מרכז ההכרה; קרה אסון.

חזרתי לחדר המצב בירושלים וביקשתי שיקפיץ את כל בעלי התפקידים, כי משהו לא טוב התרחש בבואנוס איירס.

על אף שבאותה נקודת זמן לא הבנתי, ולא באמת יכולתי להבין את המשמעויות, ידעתי שתסריט בלהות התממש.

ישנם רגעים בחיי יחיד, בחיי ארגון ובחיי אומה שהם רגעים מכוננים, המגדירים את כל מה שהתרחש עד לאותו הרגע וכל מה שקרה לאחריו. כזה היה רגע הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה.

משרד החוץ ועובדיו חוו את אירוע הטרור הקשה ביותר בתולדותיו.

מדינת ישראל רשמה בחייה שעות רבות של צער ויגון, אולם מעטים הרגעים שבהם הכאב הפרטי, מפלח בעוצמה כזו את הלב הלאומי.

אני בטוח שכל אחד מכם זוכר כמוני, את הרגע שבו הידיעה על הפיגוע בשגרירות הגיעה לישראל והכתה בנו.

גשר של שותפות גורל נמתח לאורך אלפי קילומטר, בין ירושלים ובואנוס איירס. גשר של כאב, של הזדהות, גשר של סולידריות וגשר של פיכחון.

בואנוס איירס ידעה את הפיגוע בשגרירות לפני 25 שנה, ושנתיים מאוחר יותר ביולי 1994, התרחש הפיגוע נגד בניין הקהילה היהודית.

בניין השגרירות ובנין הקהילה, שני בניינים ויעד אחד, יהודים וישראלים באשר הם כי אחד אנו.

בשליחותנו למדינות העולם, אנו שליחים גם לקהילות היהודיות, מאוחדים בזיכרון, מאוחדים בלב ולמרבה הצער גם דם בדם.

היום אנו זוכרים את היום הנורא ההוא, שבאיבחת מכונית תופת גדע את חייהם של רבים: ישראלים וארגנטינאים, שליחי המדינה, בני משפחות, עובדים מקומיים וקורבנות תמימים. את כולם סימן הטרור הרצחני כמטרה.

מתחת להריסות, מאחורי כתמי הדם, יש כתובת ברורה. הכתובת הייתה ברורה לנו מן הרגע הראשון: איראן היא שעומדת מאחורי הפיגוע הנפשע. איראן יזמה, איראן תכננה, איראן באמצעות עושה דברה -חיזבאללה- גם ביצעה.

ואם לא די בכך, הרי שנתיים לאחר מכן קיבלנו הוכחה נוספת לתוקפנות איראנית, שאינה יודעת מעצור; הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, בית AMIA. שם חזינו בתוצאה מחרידה אף יותר. 85 הרוגים, מאות פצועים והרס עצום.

פיגועי הטרור מחייבים אותנו להתמודדות והיערכות. לקחים נלמדו בדיפלומטיה הישראלית.

מדינת ישראל לא פסקה יום אחד במלחמה בטרור באמצעות זרועות הביטחון והמדיניות, במגוון הכלים העומדים לרשותנו.

הטרור שסימן את חברינו בשגרירות ואחינו בקהילה היהודית יודע שלא נחנו ולא ננוח, לא הרפינו ולא נרפה. היד שתורם עלינו תפרע בבוא יום.

לצערנו, עשרים וחמש שנים אחרי היום הנורא ועשרים ושלוש שנים אחרי אמי"א, לא נוכל לומר שהדין מוצה במלואו.

ישראל וכל אחד מאתנו, נושאי האבל וצרובי הכאב, מצפים להשלמת התהליכים המתבקשים בארגנטינה. לא רק למעננו אלא למען ארגנטינה ולמען העולם כולו. זאת, כדי שהלקח ילמד: הטרור לא ינקה, לא יסלח, לא ישכח והמלחמה בו לא נפסקת.

פיגועי ארגנטינה, הזיכרון שעמנו והחובה שלנו לחיים מזכירים, גם למי שבחר לשכוח, את חשיבות שיתוף הפעולה בינ"ל, את הצו העליון להילחם יחד נגד הטרור, מבצעיו ושולחיו. הטרור אינו זרוע נעלמה; יש יד מכוונת, יד מתכננת, יד מממנת ויד מבצעת. כל אלה שותפים ואחראים - ועל כולם לשאת בדין ובתוצאות.

יש שמנסים להעלים עין, להתעלם מהראיות, להתכחש למציאות ולאחריות. המלחמה בטרור היא לא רק באמצעות מודיעין ומניעה, אלא גם ביצירת תשתיות למאבק בינ"ל ובשיתופי פעולה שאנו מובילים.

כדיפלומטים, אנו עובדים בחזית כפולה: מול אתגרים דיפלומטים - אנחנו בנאים של גשרים, של תקווה ושל חלומות. אנו מתמחים בעשייה מדינית האמורה לקדם את הנרטיב הישראלי.

מול אתגרים ביטחוניים אנחנו חיילים. המדים שלנו: חליפות ועניבות, הנשק שלנו: ההופעה, המפגש, השיח, המקלדת והאירוח.

לוחמי משרד החוץ נלחמים על שמה ותדמיתה של ישראל, ועל שיגרת חייהם שלהם ובני משפחותיהם. אנשינו נמצאים בחזית העשייה המדינית, פועלים במסגרות ובמקומות מאתגרים - ופעמים רבות יוצאים לדרך, בידיעה כי הדבר כרוך בסיכון עצמם ובני משפחתם.

כשהצטרפנו לשירות החוץ ידענו שאנו לוקחים על עצמנו אחריות גדולה. הדיפלומטים הישראלים רואים את ייצוג המדינה בחו"ל כזכות, וממלאים את משימותיהם בגאווה גדולה ואף ביראת כבוד.

25 שנים אחרי הפיגוע הנורא, אני עומד פה מולכם, אתכם, ושואל את עצמי האם אני מבין את המשמעויות.

האם אפשר בכלל להבין שאבא לא יחזור יותר מהעבודה? מה זה אומר "שאבא היה איש משכמו ומעלה"? אבא שלנו היה? והוא איננו..?

איך מסבירים לסבתא, שהבן האהוב שלה כבר לא יטעם את המטעמים שהכינה לו במיוחד?

ואיך מלמדים ילדה קטנה לזכור את אימא, שהיא לא הכירה מעולם?

נמצאים אתנו היום ניצולי אותו יום נורא והמשפחות היקרות. 25 שנים עברו. קמטי הזמן ניכרים מטבע הדברים, אנשים מתבגרים, דור שלם עבר, אבל זיכרון האנשים הטובים שאיבדו את חייהם ברגע אחד, לא יימחה לעולם.

לעמוד כאן מולכם היום אינו עניין של מה בכך עבורי. מדובר באירוע מרגש של אחדות, בנקודה זו שבה עמדה אחת מהנציגויות המפוארות של משרד החוץ.

לא מדובר בפאר הבניין - שבהחלט היה אבן ארכיטקטונית - כי אם בכוח האדם המיוחד ששירת כאן.

אנשים שהגיעו מתוך מחויבות, בין אם ממרחק של נסיעה ברכבת התחתית או מרחק של אלפי קילומטרים רבים.

ולא נשכח ולו לרגע, את אותם אזרחים שגורלם נקשר בגורלנו באותה נקודה טראגית לכולנו.

מכובדיי, ימים ספורים לאחר הפיגוע בבניין השגרירות, שהפך לעיי חורבות, יד אוהדת הציבה בראש התל את דגל ההריסות - או יותר נכון: את הדגל שגובר על ההריסות. דגל מעל תל ההריסות. דגל ישראל כחול-לבן.

אנו ממשיכים ונמשיך בדרכנו; ייצוגנו הדיפלומטי ברחבי העולם מתבסס ומתרחב, יחסינו עם מדינות העולם מעמיקים ומתהדקים ואירועי הטרור, כואבים ככל שיהיו, אין ולא יהיה בהם בכדי לפגוע בהליכתנו לקראת המטרה, בראש העשייה המדינית, למען ביסוס מעמדה של ישראל בקרב משפחת העמים.

את המשימות המאתגרות הללו ימשיכו לבצע נשים וגברים יוצאים מן הכלל. שליחי מדינת ישראל, חדורי גאווה ומוטיבציה, אוהבי שלום ואוהבי ארצם.

הדיפלומטיה הישראלית תמשיך להישיר מבט אל העתיד, מלאת תקווה בצדקת הדרך – ועל לוח ליבה, על לוח ליבנו, חקוקים לעד שמות אלו שאיבדנו:

עלי בן זאב ז"ל - הותיר אחריו את רעייתו מירי, ושני ילדים: עומר ואילון

אליאורה-אלי כרמון ז"ל - הותירה אחריה את בעלה דני, וחמישה ילדים: אריאל, עופר, רות, מאיה ואיילה - 

דוד בן רפאל ז"ל - הותיר אחריו את רעייתו אליסה, ושני ילדים: יונתן ונעם

זהבה זהבי ז"ל - הותירה אחריה את בעלה יצחק, ושלושה ילדים: אביגדור, ידידיה ואור.


יהי זכרם ברוך."

גיל חיימוב,
0 תגובות