חושבת על עצמי בזנות ...

אני חושבת על עצמי בזנות, על החוסר מודעות, חוסר תקווה, חוסר רצון ואמונה. 
חוסר. 
אני זוכרת שהיו מגיעות ממרפאת לוינסקי, בודקות לנו את הדם ומנסות בזהירות לבדוק לנו את הלב. 
זוכרת את הפחד שלהן מהסרסורים. 
זוכרת אותי מתייחסת אליהן בזלזול, "מי אתן בכלל? התמודדתן פעם עם מצוקה? מה אתן יודעות על מה שעובר עליי? "
היום אני מתביישת בכך, מתחרטת ומצטערת שלא השכלתי להבין שאפילו שלא חוו דקה בנעליי, הן עומדות לצידי. 
ואז אני חושבת על נשים אחרות בזנות, כולנו חיות בסרט, אותו סרט רע. 
אולי גם הן מרגישות כמו שאני הרגשתי? 
אולי הן רק צריכות מישהי שיודעת ושתיקה ארוכה? 
אולי בכי מתייפח של הבנה? 
אולי חיבוק חזק שלרגע יחזיר אותך לעצמך, 
רק כדי שתוכלי שוב לברוח. 
לפעמים אני חולמת לעמוד מול הנשים הללו, נסתכל אחת בעיניים של השנייה ופשוט נדע. 
יהיה רגע של בושה, מיד לאחריו קבלה, נתחבק ויהיה לנו אחת את השנייה. 

לילי ליליאן,
0 תגובות