הלו כוסית!

הלו כוסית!
מגחך לעברה גבר מגושם שהולך מולה ברחוב.
בלי לחשוב, היא מניפה את אלת הבייסבול שבידה ומטיחה אותה בחזקה ברקתו הימנית של היצור. 
ארשת המומה משתלטת על פרצופו האווילי.
״מה את משוגעת?״ הוא זועק, בהפתעה יותר מאשר בכאב, אך היא יודעת שהמכה הייתה חזקה, הזעזוע עוד מהדהד בזרועותיה ודם מתחיל לקלוח מאוזנו.
היא ממשיכה לנופף בחדות באלת הבייסבול מול פרצופו והוא ממהר לברוח מהמקום, מייבב ומקלל.
דקה שלמה חולפת לפני שהיא מצליחה להסדיר את נשימתה. ראשה מתרומם והיא ממשיכה בהליכתה, כשהאלה בידה, מגרדת מדי פעם את מרצפות הרחוב המאובקות.

המחשבות ממהרות להשתלט על תודעתה: ״כאב לו לאידיוט הזה.. לבא שיפנה אלי יכאב יותר…״
ומיד היא נזכרת בפעם ההיא שהלכה ברחוב סלמה, בדרכה לחתום על חוזה כלשהו, באמצע יום עבודה, מיוזעת ומותשת, כשרכב נעצר לידה. במושב ליד הנהג ישב ילד, והנהג, כנראה אביו, גבר בשנות ה 40 לחייו, שאל אותה כיצד להגיע לרחוב כלשהו. מנומסת החלה להשיב לו, לפרט את הפניות, להצביע, לכוון, אך באמצע דבריה הפסיק אותה הגבר שעל ההגה, גיחך ואמר: עזבי, סתם רציתי לדבר אתך. 
אוזניה בערו.
העובדה שהיא באמצע יום עבודה, עסוקה טרודה ועייפה, כלל לא עברה במחשבתו של הדפוק הזה, מבחינתו היא קישוט ותו לא, העולם שלה ייעצר, היא תתעכב, וכל זה כי הוא רצה לקשקש אִתה.
״תמות״.
אמרה לו והסתלקה.
נזכרה איך כעבור דקה, האט לידה גבר נוסף את רכבו ושאל איך מגיעים לדואר. היא ידעה שהדואר נמצא מטרים ספורים משם וידעה שהוא יודע. הפעם אפילו לא האטה, פשוט התעלמה והמשיכה ללכת. כעבור כמה שניות ראתה אותו מאט שוב ומבקש הכוונה לדואר ממישהו אחר. 
לרגע כל כך רצתה לרוץ אחריו, להסביר ולהתנצל: סליחה! סליחה שהתעלמתי, הייתי בטוחה שאתה סתם רוצה להטריד, כמו כולכם!
אבל מיד תפסה את עצמה. מה הטעם? הוא לעולם לא יבין.

ולפתע התפוצצו בתוך ראשה כל הגברים הזרים, כל הנאלחים והנבזיים; שזרקו לה הערות ברחוב, ששרקו, שצפרו, שחסמו את דרכה, שנבחו, שקיללו כשהתעלמה מהם. הגברים המבוגרים שהפילו שקלים לידה כדי להציץ מתחת לחצאיתה, המטומטמים שטפחו על עכוזה וברחו.
נזכרה בנהג המשאית שצפצף לה וצפצף וצפצף עד שלבסוף לא יכלה להתעלם יותר והפנתה את ראשה לכיוונו, רק כדי שיפסיק לצפור, וראתה אותו מלקק את האוויר בכיוונה, מלהטט תנועות מגונות בלשונו הלחה והדוחה. מה חשב שישיג בכך, תהתה לעצמה, האם תחושות העלבון וההשפלה שהוא מפזר מסבות לו הנאה, סוג של ריגוש?
וההוא שלפתע שאג לתוך אזנה בתור לפלאפל והבהיל אותה, כך סתם ללא סיבה, לשם השעשוע. וההוא שהתיישב לידה באוטובוס כשכל המושבים היו ריקים וחסם את דרכה כשרצתה לעבור למושב אחר. רק כשצרחה הרפה ונתן לה ללכת. ואת ההוא שממש ניסתה לשכוח, שנצמד אליה ברכבת ושלח יד מהירה וחלקלקה אל בין רגליה...

וכולם מתערבבים בראשה לתוך מסה גברית שעירה, דביקה ומעיקה, הכופה את נוכחותה הלא רצויה אל תוך קיומה.
הקיום שלה - טרור מתמשך - גיהינום של הטרדות והצקות ועלבון צורב ונגיעות ללא רשות וחוסר התחשבות והתייחסות מבזה, והם תמיד שם, מלווים את התנהלותה היומיומית, כמו חיה היא בתוך משחק וידאו בו חייבת הגיבורה למלא שלל משימות שונות, בעוד היא הודפת ממנה ללא הרף עדר של בבונים עוינים שמספרם רק הולך וגדל, גודש את הרחובות ומקיף אותה מכל עבר ולא עוזב ולא מרפה...
תנו לי מנוחה. היא מסננת לעצמה בשקט, בקושי עוצרת את הדמעות.

קול גברי חיצוני חודר לפתע בגסות למחשבותיה ומשיב אותה אל המציאות, אל הרחוב בו היא עומדת.
"סליחה, אפשר לשאל אותך משהו?"
כפות ידיה מתהדקות על אלת הבייסבול. היא מסתובבת לכיוונו. 
היא מוכנה.

רן גיל,
0 תגובות