ביקשתי להשתמש בפטור

לא הופתעתי מהמבט החלול שקיבלתי מקופאית בפארם רנדומלי כשפניתי אליה עם תעודת הנכה שלי, הצגתי אותה וביקשתי להשתמש בפטור מתור שאני זכאית לו בחוק, לאחר שתסיים עם הלקוח בו היא מטפלת (ומאחוריו עמד תור שלא היה לי סיכוי לשרוד).

אני כבר רגילה ש-99% מנותני השירות בישראל לא עוברים כל הדרכה בנושא, ואלה שכן, לרוב עדיין אוחזים בגישת "מאיפה באת לי את" המלבבת כשאת פונה אליהם. לרוב תקבלי אנחה יגעה ועיקום פרצוף גם כשכבר ייאותו לכבד את התעודה. נגישות בישראל היא לעתים קרובות סוג של מד"ב, והנגשה נתפסת כטרחה שגובלת בחוצפה - אפילו כשהיא הכי מינימלית, כמו מתן עדיפות בתור. 

כמובן, אם התמזל מזלך והנכות שלך לא מחייבת כסא גלגלים או קביים, נוסף האלמנט של החשד בשקרנות. בטח קימבנת את התעודה הזאת על איזו ציפורן חודרנית, עלינו לא תעבדי. "בסדר, גם לי יש בעיות" היא התגובה ששמעתי הכי הרבה מישראלים בשנים הבודדות שחלפו מאז הנפקת התעודה.

אז עד כאן האנטיפטיות הרגילה. הקופאית בהתה בי, חזרה לענייניה על הקופה, וכעבור כמה שניות הואילה לפלוט לכיוון הרצפה "רגע". כנראה מכוון אליי. אוקיי, אז רגע. חיכיתי. חיכיתי. בינתיים, עקב גודל התור, היא קראה לקופאי נוסף.

הקופאי הגיע. הנשמה הטהורה שעל הקופה לא טרחה לעדכן אותו, צעד כל כך בסיסי ומתבקש, ואני נשארתי לעמוד מקופלת מכאבים בזמן שהוא קיבל את האנשים האחרים (שכולם, אגב, שמעו את השיחה וסקרו אותי מלמעלה למטה במהלכה כנהוג, אבל לוותר על התור? פחחח). 

אולגה - ביררתי את שמה בהמשך - גם ראתה אותי מדי פעם כשהרימה את מבטה, נשענת בכאבים על דוכן צמוד. זה לא שנשמטתי מזכרונה. פשוט לא הזיז לה.

המשכתי לחכות, מותשת ומושפלת מדי להתחיל לצעוק לקופאי נוסף את פרטי מצבי מעל ראשי הקונים האחרים (מי שלא חווה את ההשפלה שכרוכה בלבקש בקול את הפטור מתור כשכל החדר מסתובב לבהות בך ולהעיר על חוצפתך, לא יבין לעולם). להדחק בין העומדים והמיני-עגלות עד אליו לא יכולתי בגלל מצבי, הכאבים של העמידה הפכו בלתי נסבלים, והתחלתי לחשוב שזו תהיה עוד אחת מהפעמים הרבות שבהן אני נאלצת לרוקן את הסל ולצאת ממקום עסק בבושת פנים כי אין לי יכולת פיזית לשרוד את התור.

לכי תסבירי לאנשים בריאים שכל שנייה על רגליים ועמוד שדרה פגועים הן גיהנום, וכל דקה נחשבת. שאם את דוחקת את הגבול לא יכאב לך אקסטרה רק למשך העמידה, יכאב לך שבועות אחרי, ולפעמים יותר, וגם לא תוכלי להגיע לעבודה לשעתיים או לישון את המעט שאת מצליחה בלילה. בשבילם זה "מה יש? עוד כמה דקות! קצת סבלנות!"

לשמחתי צצה עובדת אחרת, נחמדה לשם שינוי, שהודיעה לכולנו שניתן לשלם גם בקופת הקוסמטיקה.
צלעתי לשם. עשיתי את הקניות שלי, סמוקה מבושה ומכעס על האדישות, על גסות הלב. משפט אחד, זה כל מה שהיה צריך: "תקבל אותה קודם, יש לה פטור מתור". זו לא טובה, זה תפקידה. אבל לא. לא שווה את המאמץ.

בדרך החוצה החלטתי להעיר לאולגה. העצבים כבר גברו על הבושה. "תודה רבה שכיבדת את החוק לפטור מתור לנכים, נשמה", הרמתי את הקול מעבר לערימת העגלות, רותחת. זה זיכה אותי בחצי גיחוך, הנהון מתנשא ותו לא. כמה מהקונים שלידה גיחכו איתה. תראו את הקרייזי ליידי צועקת בלי סיבה. הילאריוס.

יצאתי משם, מושפלת עוד יותר. בחוץ החלטתי שלא, הפעם אני לא מוותרת. חזרתי פנימה לדרוש את שמה על מנת להתלונן עליה. אמרה את שמה הפרטי, וגיחכה לי שוב בפרצוף באותה עליונות שגרמה לי לבעבע מזעם עוד קודם. כנראה משעשע לראות אדם נכה מושפל וכעוס.

אגב, שלושה ניחושים להגנת מי משתינו נחלצו הקונה שעמדה אצלה באותו רגע וחברתה לתור. עוד דבר שאפשר לסמוך עליו תמיד בישראל 2016: הקהל יגן אינסטינקטיבית על מי שמפר את החוק, כולל את זכויות החלש. אולי כי אנחנו יודעים שבעוד חמש דקות נעשה את זה למישהו אחר בעצמנו.

זה קורה תדיר, כמו נהג האוטובוס שבלם פעם באמצע הכביש, בים של צפירות וצעקות מסביב, וקם כדי לנסות לגרש אותי מעמדת הנכים לטובת עגלה (ריקה) שבעליה התעקשו לשים לרוחב כל העמדה ולא לאורכה כדי להשאיר לי מקום (כן, גם אחרי שהראיתי תעודה ונשבעתי באבות אבותיי שאני זקוקה לעמדה כדי לא להנזק בנסיעה, ושאני לא יכולה לשבת ללא ציוד אורטופדי). "זו עמדה לאחסון", הוא הסביר לי, מזועזע מבורותי. העמדתי אותו על טעותו, אבל גם עליו תעודת הנכה לא עשתה רושם "כי את לא בכסא גלגלים כמו בציור", הצביע על סמל הנכים האוניברסלי שמודבק בעמדה. המקום הפנוי הרב שהיה באוטובוס לעגלה באותה שעה? גם לא פקטור. את שאר הנסיעה ביליתי דומעת ובהיפר ונטילציה, כשהנוסעים האחרים מסתכלים עליי, כמובן.

בכל מקרה, בחזרה לסיום הקניות שלי היום. מושפלת ומבעבעת מזעם, סיננתי קללה עסיסית אל הלקוחה וחברתה שצחקו לי בפרצוף בדרכי החוצה (לא גאה בזה, אבל לפעמים הפיוז לא קופץ, הוא מתפוצץ ברעש) ודידיתי אל תחנת האוטובוס, מנסה לנשום עמוק.

הרבה זמן לנשום לא היה לי, כי כך (ראו תמונה) נראתה עמדת הנכים בתוך האוטובוס הביתה. זה קו שהוא שומם בשעות הצהריים, ומלבדי היו בו רק חמישה אנשים. ככה, למקרה שיש ספק בנוגע למצוקת מקום.

אז תודה לך, אולגה השירותית, מלאת האנושיות והמהממת מהפארם. מאחלת לך ללמוד בגוף ראשון איך זה מרגיש להאבק יומיומית בפעולות פשוטות, ואז להתקל באנשים כמוך.

תודה לכם, שני הבחורים בעלי המזוודות שראו אותי עומדת על רגל אחת, נאחזת נואשות במעקה ומנסה להמלט מהן בסיבובים (אה כן, הן גם נסעו לכל עבר), ולא הנידו עפעף, או חשבו לקום להחזיק אותן שלא ימעכו אותי. בלי קשר למצבי, רק כי אני, יו נואו, בן אדם?

תודה לנהג האוטובוס הצדיק שנחלץ לעזרת האמא הקרבית שחצי עמדת נכה לא מספיק טובה לעגלה הריקה שלה. אבירות זה חשוב.

תודה לך החברה הישראלית, על יחסך לנושאי נגישות וכיבוד חוק. תודה שאת גורמת לי למאוס בחיי בכל יציאה למרחב הציבורי.

ענת מש,
0 תגובות