"עקצו את הבן שלי החייל"

עקצו את הבן שלי. הוא חייל קרבי ביחידה מובחרת, עבר בתחנה המרכזית בתל אביב, ונכנס לחנות הסלולר הזו. היו שם שני מוכרים. אחד ענה לו על שאלות בחביבות, והשני שאל אותו אם יש לו כרטיס אשראי וביקש שיתן לו אותו רגע 'כי אתה חייל ואולי מגיע לך משהו'. המוכר השני המשיך בשיחה עם הבן, מראה לו מוצרים שונים (אוזניות ודברים אחרים שהוא כלל לא שאל עליהם). הסתבר שכל מוצר עליו הצביע המוכר הראשון הפך לרשימת קניות אצל המוכר השני, שכבר העביר במיומנות את כרטיס האשראי. אחרי כמה דקות החליט הבן שאינו רוצה לקנות דבר ופנה ללכת. הוא ביקש את כרטיס האשראי.

"אה, כבר חייבנו אותך על מה שקנית", אמר לו המוכר השני והגיש לו שקית עם כמה מוצרים וקבלה, "ואל תדאג, חילקנו לכמה תשלומים".

הבן שלי נדהם. ניסה להתווכח. המוכרים המתורגלים התעלמו. "חייל, אי אפשר להתחרט. מחר יהיה פה בעל הבית, רק הוא יכול להחזיר, תבוא מחר." האוטובוס עמד לעזוב (הבן היה בדרך לבסיס בדרום) והוא יצא מהחנות המום מהחוצפה ובעיקר מושפל. כשעצר לרגע לצלם את החנות, עוד הרהיב עוז לומר לו אחד המוכרים-הנוכלים "בואנה תיזהר, מה אתה מצלם, אני אקרא למאבטחים הם ישברו לך את הטלפון".

הבן שלי הוא גבר-גבר. איש ערכי, וחכם, וטוב לב ומלא חוש הומור. את הדרך לבסיס (כן, הם לא יוצאים השבת) הוא עשה בגרון חנוק. "אבא, בחיים לא הרגשתי ככה", הוא אמר לי.

לך תדע כמה חיילים כבר נעקצו על ידי צמד הנוכלים האלו. שתפו, כדי שזה לא יקרה לאחרים.

יזהר הס,
0 תגובות