כשאתה מתרחק ממישהו

‏כשהייתי בת עשרים ומשהו חברה טובה שלי נסעה ללמוד קולנוע בניו יורק. עוד לא היה ווטסאפ ופייסבוק וכל החרה הזה, הקשר ביננו די ניתק, ומתישהו שמעתי שהיא יוצאת עם שחקן מפורסם וכבר חשבתי שבטח אין לה כל עניין בי. אחרי הכל, כולה הייתי תקציבאית באיזה משרד פרסום באותה תקופה. אחרי שנה בערך יצא לי להיות בניו יורק ונורא התלבטתי - להתקשר? היא בכלל תרצה לראות אותי? ואז גם התחלתי להתעצבן, כי למה מי היא עם ההתנשאות הזאת? כולה ירושלמית כמוני. בסוף, יום לפני שחזרתי לארץ עברתי ברחוב שלה (אולי לא ממש במקרה) ובהחלטה של רגע נעצרתי מול הבניין שלה וזמזמתי באינטרקום. מה? זאת את? היא היתה מלאת התרגשות, כשפתחה לי את הדלת זינקה עלי וחיבקה אותי ארוכות, ואני זוכרת שהרגשתי את העצמות הבולטות שלה דרך החיבוק, ולא הבנתי למה היא רזתה כל כך. הבטתי סביב בדירת הסטודיו המוזנחת, היה בה רק חלון אחד קטן, וכששאלתי אותה מה חדש הסתבר שאכן היה רומן קצר עם השחקן שהתברר כמופרע ואימפוטנט וגם עזב אותה וחזר לאקסית שלו ומאז היא בדכאון ובקושי יוצאת מהבית, ושכמו מלאך הופעתי אצלה בדלת, כי היא בדיוק חשבה כמה חבל שאנחנו כבר לא בקשר כי היא כל כך היתה צריכה מישהו לדבר איתו על הכל, אבל הניחה שמאז שאני איזה ביגשוט בפרסום כבר בטח איבדתי בה כל עניין. 

מאז זה קרה לי פה ושם גם עם אנשים אחרים, וכבר הייתי אמורה להבין, ובכל זאת אני עדיין צריכה להזכיר לעצמי שכשאתה מתרחק ממישהו אתה מתחיל להמציא אותו. מדמיין את מעשיו ומחשבותיו מתוך רגשי הנחיתות והפנטזיות והפחדים שלך, טווה לו סיפור שעד שלא תתקרבו שוב אין שום דרך לדעת עד כמה הוא נכון או מופרך.

לילך סיגן,
0 תגובות