פס"ד: עמותת 'אוהל רחל' עשקה קשיש דמנטי

פסק דין דרמטי התקבל בימים האחרונים בביהמ"ש המחוזי בלוד – בתביעה אותה הגישו יורשיו של קשיש מנוח - אשר העביר בערוב ימיו את דירת מגוריו לעמותת 'אוהל רחל'  - במסגרת הסכם מתנה שנחתם בין הצדדים.

שופט המחוזי יחזקאל קינר פסק כי העמותה שיוצגה על ידי עוה"ד דוד גדנסקי פעלה בעושק כלפי הקשיש, ועל כן עליה להחזיר דירה שהועברה אליה במתנה  – אל יורשו החוקי הוא נכדו.

בפסק דינו קובע השופט קינר כי העמותה שיוצגה על ידי עוה"ד דוד גדנסקי לא הצליחה להוכיח כי פרטי הסכם המתנה במסגרתו הועברה לה הדירה הוסברו כהלכה לקשיש לפני שחתם עליו.

השופט קינר קבע גם כי הסכם המתנה לא נערך כחוק מפני שאנשי העמותה, המהווים מוטבים בו - נכחו במעמד החתימה, ועורך הדין שערך את ההסכם הועסק ע"י העמותה.

עו"ד ליאן קהת אשר ייצגה את בתו ונכדו של המנוח טענה כי אנשי העמותה ניצלו את מצבו הגופני והמנטאלי של הקשיש ואת אי ידיעתו קרוא וכתוב – כדי להעביר לרשותם את דירת מגוריו עוד בחייו.

כמו כן טענה עו"ד ליאן קהת, כי אנשי העמותה משכו שכר חודשי מחשבונו של הקשיש עבור אחד מאנשי העמותה על סך 5,000 ₪  - ככל הנראה מבלי שהקשיש הבין זאת.  

השופט קינר קיבל את עמדת עו"ד קהת ופסל את הסכם המתנה. אך מנגד, פסק, כי ספרי התורה אשר רכש הקשיש לעמותה, בסך 200 אלף שקלים – יישארו בידיה – בניגוד לבקשת יורשיו.

הקשיש הלך לעולמו ביולי 2010, בהיותו בן 87. בצוואתו , שנערכה בשנת 2000, הוא הוריש לב' – נכדו האהוב  – את דירת מגוריו בפתח תקווה.

אך בסוף 2007, כשלוש שנים טרם מותו, חתם המנוח על הסכם מתנה הסותר את הצוואה - במסגרתו הוא מעניק את דירתו בלא תמורה לעמותת "אוהל רחל", המפעילה מרכז תורני ובו "כולל" בפתח תקווה. הדירה לא הועברה עד היום על שם העמותה, בשל צו מניעה זמני שביקשה משפחת המנוח וניתן במסגרת הליך בין הצדדים.

המחלוקת בין הצדדים התגלעה במלוא חריפותה עת גילו בני המשפחה עוד בחייו כי על הדירה יש אזהרה בטאבו לזכות העמותה. משפנו אל העמותה, נחשף בפניהם הסכם המתנה עליו חתם המנוח. בסמוך לאחר מכן נפטר המנוח.

בצר לה פנתה משפחת המנוח לעו"ד ליאן קהת – אשר הגישה בקשה לביטול הסכם המתנה בין המנוח לעמותה. במסגרת הבקשה, ביקשה עו"ד ליאן קהת את גילוי חשבונות הבנק של המנוח, על מנת לגלות האם הועברו כספים מחשבנותיו לידי העמותה – חשש שהתברר כמוצדק.

בבקשות אותן הגישה עו"ד קהת לבית המשפט נטען כי המנוח לא היה כשיר מנטאלית עת נערך הסכם המתנה עם העמותה – וכי אנשי העמותה לא הסתפקו בהעברת הבעלות על הבית לידיהם, אלא שאבו בפועל כספים רבים מחשבונותיו של הקשיש – ודרדרו משמעותית את מצבו הכלכלי.

לדברי עו"ד קהת, מצבו הכלכלי של המנוח התדרדר עקב כך שהעמותה משכה מחשבונו של הקשיש משכורת חודשית על סך 5,000 שקלים לטובת מרצה וסופר סת"ם המקורב לעמותה. כמו כן, טענה עו"ד קהת, כי סופר הסת"ם השפיע על המנוח לתרום לבית הכנסת שני ספרי תורה בעלות של 100,000 שקלים כל אחד, ואף החל לקבל כספים נוספים לרכישת ספר תורה שלישי, מהם הספיק לשלם כ-26 אלף שקלים וכל זאת כאשר הוא עצמו נמצא בחובות.

לדברי עו"ד קהת, הסימנים להתדרדרותו המנטאלית של הקשיש החלו מספר שנים בטרם העביר את דירתו לעמותה במתנה. בנוסף, המנוח עצמו, הכחיש את הענקת הדירה לעמותה, וסתר את עצמו מעת לעת, באופן שמלמד כי לא הבין את פעולותיו ואת ההסכמים עליהם חתם.

לדברי עו"ד קהת, העמותה מנעה מרופא בכיר (פסיכוגריאטר) מטעמה שנתן חוות דעת בסמוך למועד עריכת הסכם המתנה, לבקר את הקשיש בביתו, כדי שלא ייחשף למצבו הכלכלי הירוד. הרופא מטעם העמותה  חיווה את דעתו כי האיש מעוניין לתרום את הכספים לעמותה.

"הקשיש לא קרא ולא הבין את משמעות ההסכמים"

לדברי עו"ד קהת, העמותה לא הגישה שום מסמך או אינדיקציה לכך שהמנוח קרא את הסכם המתנה בטרם חתם עליו, או שפרטי ההסכם הוסברו לו. לדבריה, המנוח לא קיבל ייעוץ משפטי בלתי תלוי לקראת חתימת הסכם המתנה, ועורך הדין שייצג את העמותה בהסכם שמר על האינטרסים שלה בלבד.  

"הסכם המתנה נחתם בנסיבות של עושק, ולפיכך יש לבטלו" טענה עו"ד קהת בתביעה. "המנוח היה מצוי במצוקה באותה עת, הנתבעים ניצלו זאת כדי להחתימו על ההסכם, ובכלל זה הסיתו אותו נגד בתו, תוך ניצול חולשתו הדתית. תנאי ההסכם היו גרועים במיוחד".

עו"ד קהת טענה בתביעה כי התנהלות העמותה גובלת בפשע, וטענה כי הסכם המתנה נחתם תחת השפעה בלתי הוגנת. מנגד, טענו אנשי העמותה, שיוצגו על ידי עוה"ד דו גדנסקי, כי המנוח היה במצב מנטלי תקין וטוב בעת החתימה על הסכם המתנה, ולא סבל מחולשה שכלית, גופנית או ממצוקה כלכלית, וכי הרקע לחתימה על ההסכם, שמבטל למעשה את הצוואה אותה ערך מספר שנים קודם לכן - נבע מריב קשה שפרץ בין המנוח לבין בתו.

השופט: "הוכחה אי גמירות דעת של המנוח"

כב' שופט המחוזי יחזקאל קינר, מבית המשפט המחוזי מחוז מרכז בלוד שדן בתביעה קבע, כי התובעים הצליחו להוכיח במידה מספקת היעדר גמירות דעת של המנוח, עת חתם על הסכם המתנה לפיו ניתנה דירתו במתנה לעמותה.

השופט קבע כי אמנם נמצאו ראיות לכעסו של המנוח על בתו מכיוון שגרה עם בן זוג ללא נישואים – אולם מי שאמור היה לקבל את דירת המנוח הוא בכלל הנכד - בנה של הבת – ועל כן הסבר העמותה על נקמת המנוח בבתו לא נשמע סביר.

בנוסף, קבע השופט כי בחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים נמצאו ליקויים, וכי אין ספק כי קיום בדיקת כשרותו של המנוח להעניק את דירתו במתנה לעמותה, בנוכחות מי שמעורב בעניין מהצד המקבל, אינה תקינה.

עוד מצא השופט ליקויים בדבר חתימת ההסכם, על ידי עו"ד מטעם הנתבעים בלבד. "רצוי כי ביצוע עסקת מקרקעין מעין זו על ידי אדם קשיש בעל ליקויים גופניים, אשר אינו יודע קרוא וכתוב, יתועד גם באמצעים ויזואליים", קבע השופט קינר. "מה פשוט היה מאשר להסריט את מעמד החתימה ואת הזמן שקדם לו, בו ניתנו למנוח ההסברים על ידי עוה"ד, וניתן היה אז לבחון באופן מלא ושלם הרבה יותר את גמירת הדעת של המנוח".

השופט קבע כי חמורה מכל היא העובדה, כי הסכם המתנה לא כלל התניה מקובלת ושכיחה, לפיה המנוח רשאי להתגורר בדירה ללא הגבלה כלשהי עד לפטירתו. "ללא התניה כזו, רשאית העמותה לפנות את המנוח מדירת מגוריו לאחר חתימת ההסכם, שהרי הדירה הועברה אליה במתנה וללא סייג", קבע השופט. "פעולה זו יכולה היתה להתבצע גם על ידי אחרים, למשל, במקרה בו העמותה היתה נקלעת למצב של חדלות פרעון". דברים אלה, קבע השופט, אינם מתיישבים עם טענת הנתבעים לייצוג הולם של המנוח.  עוד פסק השופט, כי מדברים שנאמרו על ידי המנוח לפקידת הסעד לאחר חתימת הסכם המתנה, עולה כי נושא העברת הדירה לא היה מוחוור לו די הצורך, ובמיוחד לא ההשלכות של המעשה. "מתברר כי המנוח רצה בכל זאת להעניק את הדירה לנכדו, ואף סבר פעם אחת כי ניתן לשלב את הענקת הדירה לעמותה ולנכד יחד", ציין השופט בפסק דינו.

לסיום פסק השופט כי "מדובר באדם מבוגר, בן 84 באותה עת, עיוור בעין אחת, כבד שמיעה, אינו יודע קרוא וכתוב, וחי בהזנחה גדולה מאד בדירתו... לא נעשתה בחינה מלאה של רצון המנוח להעביר את הדירה לעמותה, לא על ידי המומחה הרפואי מטעם הנתבעים ולא על ידי עוה"ד מטעמם. כולם הסתפקו בהסבר המנוח כי הוא כועס על בתו ואינו רוצה שתירש את הדירה. בדיקה מתבקשת של קיום צוואה קודמת של המנוח, היתה מגלה כי סיבה זו מוטעית לחלוטין – שכן לפי צוואתו מי שיורש את הדירה הינו נכדו ולא בתו".

כמו כן קבע השופט כי במקרה הנדון מתקיימת עילת עושק, וכי העמותה שיוצגה על ידי עוה"ד דוד גדנסקי ניצלה את מצבו של המנוח, וכי תנאי הסכם המתנה היו גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. לאור כל זאת, פסק השופט כי הסכם המתנה מבוטל, וכי את דירת המנוח יירש נכדו כאמור ו בצוואתו. מנגד, השופט לא קיבל את דרישת התובעים, לקבלת כספים ששילם המנוח לנתבעים בעבור ספרי תורה. מעבר לכך, קבע השופט כי סכום של 26,400 שקלים שנתן המנוח על חשבון ספר תורה שלישי הוחזרו למנוח.  השופט גם הטיל על העמותה לשלם את הוצאות המשפט של התובעים בסך של 58,000 ₪.

עו"ד ונוטריון ליאן קהת http://kehat-law.com/  עוסקת רבות בתחום דיני המשפחה, גירושין, כתיבת צוואות, מאבקי ירושה ועיזבונות.

עו''ד ליאן קהת צלם - אורי ישי 


 

יעל קיים,
0 תגובות