האויב החדש: אופניים

חלוקת הקנסות לרוכבי אופניים היא הזדמנות מצוינת לחשוב מחדש על חלוקת המרחב הציבורי העירוני.

הקנס לרוכבים זכה למחיאות כפיים מהולכי הרגל – כי באמת, המדרכות פשוט הפכו לסיוט. קשה ללכת בבטחה בלי שיצוצו אופניים, בעיקר חשמליות, שיעור הפגיעות של הולכי רגל על המדרכות עלה במאות אחוזים ואפילו רופאי בתי החולים יצאו בקמפיין אופנתי וכתבו על שלטים את המלים "עצרו. את. האופניים. החשמליים"

מנגד, רוכבי האופניים מתקוממים, ובצדק. כי באמת, מה עם שבילים? ומה אמור לעשות רוכב אופניים שמגיע לצומת שפשוט אי אפשר לחצות, והמשטרה שמחלקת לו קנס היא זו שמתנגדת לפתרונות חציה בצמתים? ומה עם קנסות למכוניות שחוסמות את השבילים והמדרכות?

הבעיה העיקרית היא שהדיון הזה כולו מחמיץ את העובדה שהם שוב הצליחו לעשות את זה. הפרד ומשול בין שני המשתמשים הכי חשובים והכי פגיעים ברחוב: ההולכים והרוכבים.

צודקים הולכי הרגל שמבקשים להגן בגופם – תרתי משמע – על מקומם במרחב הציבורי. אלה שהולכים ברגל על המדרכות הם לא אלה שעושים את העיר – הם העיר. בלי בני אדם שהולכים ברגל, אין עיר. יש רק אוסף של נתיבי אספלט ובטון ומקבץ אקראי של אמצעי תחבורה.

אבל, וזה אבל גדול: גם אחרי העליה הדרמטית במספר הנפגעים מאופניים, הגורם הקטלני שלא משתווה לשום סכנה אחרת להולכי רגל הוא הרכב הפרטי. כ-350 הרוגים בתאונות דרכים מדי שנה, כשליש מהם הולכי רגל. למעלה מחצי מהולכי הרגל הנפגעים, נפגעו במעבר חציה.

צריך לחזור על המספר כדי להאמין: למעלה מ*מאה* הולכי רגל נהרגים מדי שנה. למעלה מ-8000 נפגעים. אלפי הולכי רגל בשנה נפגעים ממכונית פרטית בזמן שהם חוצים כביש ב*מעבר חציה*, כלומר במקום שמיועד להולכי רגל.

איפה הקנסות? איפה הקמפיין? מוזר שלא ראינו שום קמפיין של רופאים נגד הרכב הפרטי, למרות שהרופאים בבתי החולים יודעים בדיוק כמה מסוכנת פגיעת מכונית, כמה קטלנית, כמה קשה וארוך השיקום, באיזה חורבן מדובר למשפחות שלמות. למה? כי את הרכב הפרטי אנחנו מקבלים כגזירת גורל. מכה משמיים. כמו מזג האויר.

האמת שזה לא נכון. האמת היא שעיר – כל עיר, לא רק תל אביב – חייבת להפחית את התלות ברכב פרטי כדי לחיות. כי זה קטלני. כי זה מזהם. כי זה יקר ובזבזני ובעיקר כי זה לא מאפשר לעיר לקיים חיים עירוניים.

העלייה הדרמטית בפגיעה מאופניים היא תוצאה של עלייה בשימוש באופניים, שזה דבר מבורך. העלייה כמובן, לא הפגיעה. אופניים הן אמצעי תחבורה קל, זול, זמין, נקי, והרבה הרבה פחות מסוכן. הפיתרון הוא לא קנסות שיפגעו בנסיעות האופניים, אלא בדיוק להפך, מדיניות עידוד תחבורת אופניים, על חשבון הרכב הפרטי.

ברגע שהעלייה בנסועה פוגעת בהולכי הרגל, היא מחטיאה את מטרתה, אבל המאבק צריך להיות משותף למשתמשים העירוניים, ומופנה יחד ליצירת פתרונות שיקדמו הליכה ברגל *ו*רכיבת אופניים על חשבון הרכב הפרטי.

איך? יש כל מיני דרכים. חלק מדברים על הורדת האופניים לכביש. יכול להיות. צריך לקחת בחשבון שיש ערים אירופאיות שבהן שבילי האופניים הם דווקא על המדרכה, וזה עובד מצוין. בערים אחרות האופניים חולקים עם האוטובוסים את נתיב התחבורה הציבורית דווקא. וגם זה עובד מעולה. מה שחשוב זה שמדינת ישראל והערים הישראליות יתחילו לחשוב ברצינות על מדיניות מסודרת לתנועה בעיר. במילים אחרות, יתחילו לפנות את המרחב הציבורי מכבישים, מחלפים וחניונים לטובת מדרכות רחבות, בטוחות ומוצללות, שבילי אופניים ונתיבי תחבורה ציבורית.

בינתיים המדיניות הישראלית עושה בדיוק ההפך. ממשיכה להשקיע ברכב הפרטי ואת החקיקה והאכיפה מפנה קודם כל נגד האויב החדש: אופניים.

לשם הדוגמה, לגוש דן יש עכשיו הזדמנות מצוינת להפוך לעיר שמבוססת הרבה יותר על תחבורה ציבורית, הליכה ברגל ורכיבת אופניים. האסון התחבורתי שנקרא עבודות הרכבת הקלה ממש מזמינות עידוד שימוש באמצעי תחבורה אחרים. אבל פרנסי העיר עסוקים כמעט רק בפקקים, וכמה נורא זה להגיע למרכז העיר ברכב. מישהו חשב לרגע שזו אמורה להיות שעתם היפה של האופניים? במקום זה, בנו חניונים בשום מקום ומתפלאים שהשאטלים לשם נוסעים ריקים. התקציב השנתי שמושקע בסלילת שבילי אופניים עומד על כמה אגורות בלבד לקילומטר. רחוק מאוד ממדיניות ברורה שמשקיעה בתשתית תחבורה בת קיימא.

הנה הצעה לתחילת האכיפה, בהנחה שתופנה לרכיבה מסוכנת ומסכנת בלבד: את תקציב הקנסות להכפיל ולהפנות לסלילת שבילי אופניים, שיתחילו לבטא סדר עדיפויות חדש לגמרי בעיר הישראלית.

תמר זנדברג,
0 תגובות