"סגנון חיים פזרני"

אני מתגורר צעדים ספורים ממסעדת יוקרה ידועה ומלווה אותה במבטי מאז היווסדה. אבל עד אתמול לא נכנסתי ולו פעם אחת בשעריה. אני מאותם אנשים שמתקשים להוציא סכומים גבוהים על חוויות עונג חד פעמיות. נכון שמידתו של "סכום גדול" נקבעת בהתאם למצבו הכלכלי של האדם וסולם עדיפויותיו, ובכל זאת היא קשורה גם לקוד ערכי. בקוד שלי לא שווה וגם לא מוסרי לשלם סכום בגובה 3% ממשכורת ממוצעת במשק, על ארוחת צהריים זוגית – טובה וטעימה ככל שתהיה – גם אם יש לך את הממון ואת הדחף.

מסעדות יוקרה מרתיעות אותי לא רק בגלל המחירים הגבוהים (בקנה מידה שלי) אלא גם בגלל החינוך הסוציאליסטי. קשה לי ליהנות ממשהו שאינו בהישג ידם של רבים, קל וחומר בתוך מסעדה השקופה לעוברים ושבים (כמו זו שאותה פקדתי). גם ללא כוונת זדון זה מנקר עיניים.

אבל זוגתי הציעה שלפני שאנו עוזבים את העיר הגדולה ולרגל סיום ספרנו החדש נחגוג באופן תל אביבי ראוי. אז הלכנו לעסקית.

כמקדמה טיפוסית הוגשה לנו פוקצ'ה מהטאבון. תמיד כיף לאכול לחם חם עבודת יד, אבל בעיני המחווה מוטעית מיסודה. הכיף במסעדה (קל וחומר במסעדת שף) זה לשבוע ממטעמי הבית. לכן הלחם הוא מכשול בפני עיוור: אתה מנשנש לפני שהמנות מוגשות ומגיע ללב הארוחה עם תשוקה מוחלשת (מה שפוגם בהנאה ובתחושת ה"שווי").

מטבע הדברים לא טעמתי את כל מנות הבית, אבל מקריאת התפריט לא נפלתי. זה קצת איכזב, כי בכל זאת מדובר ביומרת גורמה. ציפיתי לאיזה טוויסט קולינרי, אבל התפריט היה גדוש בטחינה, תפו"א וירקות צלויים. עם כל הכבוד לטרנד העממיות (ויש כבוד) במסעדת יוקרה אפשר לצפות למאכל שקשה להכין בבית.

מה שהכי ביאס אותי זה שכל המנות שהזמנו נזקקו להמלחה אינטנסיבית מאד (כמויות גדולות של מלח). ברור שמידת המליחות הרצויה היא אינדיווידואלית, אבל לעניות דעתי מנה בטעם קהה היא לא סימן לאיכות (אומרים שבצרפת בקשת מלח היא בבחינת עלבון צורב לטבח). למעשה זו תופעת ראי, שאף היא מבאסת: נטייה של מסעדות רבות בארץ לטעמים תוקפניים מדי (בעיקר המסעדות מהז'אנר האסייתי).

למרות שהמסעדה שאותה פקדנו לא זולה, פרופיל הסועדים בה אינו רק העשירון העליון. לא מעט צעירים מבלים במסעדות יוקרה לא בהכרח בגלל שיש להם את היכולת, אלא בגלל סגנון חיים פזרני. כך נוצרת סימטריה ישראלית חדשה: פְּסֵאוּדּוֹ גורמה נצרך על ידי פְּסֵאוּדּוֹ עשירים.

פרופ' עוז אלמוג,
0 תגובות