לכל אחד יש סבא וסבתא?

חמישים שנה הוא חונה באותו מקום, שהיה עד הפנסיה מקום העבודה שלו. דרום תל-אביב, מרחק הליכה מהטיילת. הוא בן שמונים עכשיו. מגיע לפנות בוקר למקום, חונה ויוצא להליכה של שעה וחצי בטיילת, עד הנמל בצפון, יושב שם על ספסל, קורא עיתון, מנפנף לשלום לעוברים והשבים, לוקח אוטובוס לאוטו שלו ומפנה את החניה לאנשים שעכשיו עובדים שם וצריכים אותה.
אבא שלי.
לפני שבועיים, לפנות בוקר, דרום תל-אביב, חנה ויצא מהאוטו. שלושה 'צעירים' התקרבו אליו, הקיפו אותו, שלפו את הסמארטפון מכיס החולצה שלו ונעלמו.
'אפריקאים?' אני שואלת אותו. 
'אני מניח' הוא אומר בעדינות, לא רוצה להעליב אף אחד.
'מפחיד!' אני אומרת לו 'נורא מסוכן!'.
'לא, הם היו מאד עדינים' הוא אומר. ובכל זאת נבהל מאד, נכנס בחזרה לאוטו וחזר הביתה.

אבל לא על זה הסיפור. לא על השוד הזה. עוד באותו למחרת, לקח אותו גיסנו הצעיר והעו"ד והחסון, לקנות סמארטפון חדש. ועל זה הסיפור. כי זה לא באמת שאבא שלי לא יכול להסתדר בעצמו. אלא מה, הסמארטפון השדוד שאותו קנה או החליף בעצמו היה חדש יחסית, חודש חודשיים סה"כ, והדיל שהציעו לו והוא לקח – לא היה הדיל הכי זול שחברת הסלולאר יכולה להציע. נגדיר את זה ככה. או במילים אחרות: ראו זקן ועבדו עליו. ואמנם, הפעם נרכש מכשיר חדש בדיוק בדיוק מאותו הדגם במחיר אחר לגמרי.

זכינו וארבעת הורינו מאריכים ימים. בבריאות טובה סה"כ, ב"ה. כלומר, מאה כדורים צבעוניים, בממוצע, ביום, מחזיקים אותם צלולים, יציבים ואנרגטיים. יחד עם זה, אנחנו שומעים מהם יותר ויותר, שהחוויה שלהם בעולם היא שבגלל שהם זקנים, נותני שירותים - מרופאים ועד טכנאי מחשבים ומוכרי סלולרים, מתייחסים אליהם כמו אל מפגרים ושקופים. הם מחכים יותר זמן ממה שהם צריכים עד שמתפנים אליהם, מקצרים את ההסברים לכדי שורה תחתונה, מתעלמים מהם, שודדים אותם.

הם לא מוגבלים מצד מה שהטבע מאפשר להם עדיין בגילם. אבל קליפות זבל אנושיות דוחקות אותם לפינה הזאת שבה הם לא יכולים להסתדר לבד בעולם.

בשמחה אנחנו עושים את זה. כל מה שאנחנו יכולים. ומברכים בכל פעם על מצוות כיבוד הורים שאנחנו זוכים בה. אבל הם, הם מתייסרים בזה נורא. זה מעליב אותם שמדברים אליהם ככה. שמתנהגים אליהם ככה. והם אומרים 'הם מבינים שאנחנו זקנים אז הם מרשים לעצמם'. וזה מייאש אותם והם נסוגים לחיים פחות פעילים ופחות מיטיבים.

אבא שלי מעדיף את שלושת הצעירים העדינים ששלפו בזהירות את הטלפון שלו מכיס החולצה ונעלמו, על אלה שמכרו לו לפני חודש את הטלפון במחיר מופקע. והוא מעדיף לשלם מחיר מופקע על להטריד בכל פעם אחד מאתנו שיבוא אתו לסדר עניינים.

אני מעדיפה שכל מי שמתנהג ככה למבוגרים וזקנים יגיע לגילם סיעודי וערירי, או לא יגיע לגילם כלל, או שלא יעשו לי שום דבר אם אני אגיע אליהם אחד אחד ואכנס להם בראב רבאק ואשבור להם את כל העצמות.

הוא התקשר למשטרה ושאל אם הוא צריך לבוא להגיש תלונה על שוד הטלפון. אתה יכול, אמר לו מי שענה, אם אתה רוצה. צחק. אבא שלי.

תגידו, לא לכל אחד יש הורים או סבא וסבתא? איך דברים כאלה קורים?

יעל משאלי,
0 תגובות