הסטטיסטיקה העלתה אותך בגורל

לו מותק,
את עדיין לא יודעת אבל הסטטיסטיקה העלתה אותך בגורל.
אל תעשי מזה עניין, בחייאת, כשזה אחת מתוך אחת את לא כזאת מיוחדת.
את עדיין לא יודעת מתי או איך זה יקרה לך - אולי בחדר של המפקד הנערץ בצבא, אולי בחדר של הבוס, אולי אצל הבעל של השכנה כשרק הלכת לבקש קצת סוכר כי נגמר אצלכם בבית.
אולי את בת 17, אולי בת 50, אולי בת 34, אולי בת 11.
אולי הוא ישלח ידיים, אולי רק יאמר מילים מטונפות, אולי הוא יפגע בך ככה שלעולם לא תחזרי להיות בן אדם שלם.
נשים חוגגות את ניצחונן עכשיו.
אני פוחדת מהניצחון הזה כי אני פוחדת עלייך - הנאנסת, המותקפת או המוטרדת הבאה.
כמה זמן יעבור עד שגלי האהדה יהפכו לגלי שנאה יוקדת?
אני מהמרת שזה רק עניין של זמן.
מה שנבנה על כרעי תרנגולת סופו להתמוטט מהר.
עוד גבר אחד, שניים, חמישה, עשרה, שיושלכו החוצה מהחיים הנורמטיבים בלי חקירה, בלי העמדה לדין ובלי משפט והאמיני לי, זה יקום וינשוך אותך, כן, דווקא אותך איפה שהכי כואב. 
גם האנשים הטובים, הסבירים, אלה שמוחאים עכשיו כפיים מהיציע, גם להם חולפת המחשבה הזאת בראש - אבל למה בלי עדות? בלי חקירה? בלי משפט? מה אני אעשה כשמישהי תאשים אותי?
והמחשבה הזאת היא קצת כמו פופ קורן - היא תתחמם ותתחמם עד שהיא תתפוצץ לך בפרצוף.
ואת יודעת למה? כי זאת מחשבה צודקת.
אנחנו בטוחות שיש כאן שעת רצון אבל הרצון הזה מקפל בתוכו אסון, בעיקר עבורך - הקורבן הבא.
אני רואה חברות כנסת שרוצות לרוץ מהר לפני שיגמר - שיתפטר, שיעוף לנו מהעיניים, שישלם, שיתבייש, שילך לעזאזל.
יש עונג רב בסיפוק המיידי הזה, עונג כלכך גדול עד שאף אחת מהן לא נעצרת כדי לחשוב על המחיר לטווח רחוק.
ויש מחיר כזה, והוא כבד מאוד.
את יודעת יקירתי, שנים נאבקנו נגד מה שנאמר עלינו, "היסטריות", "לא רציונליות", "כאוטיות", "חלשות".
כמה כאוס וחולשה והיסטריה נבחרות הציבור האלה הראו בשבועות האחרונים.
אל תביני אותי לא נכון יקירתי, הבעיה אינה נעוצה במתלוננות, ביני לבינך אני מוכנה להודות שגם אני הייתי נוהגת כמוהן - מי צריך את האטימות של המוסדות, את החשיפה הנוראה, את המחיר העצום שדווקא הקורבן צריך לשלם? מי צריך את כל אלה כשאפשר לשתות כוס קפה עם עיתונאית ויומיים אחר כך המניאק יצעד את מצעד הבושה כשהזנב שלו מקופל בין הרגליים, זה כל כך מפתה.
אבל כמו שלא שואלים אמא של חייל קרבי האם להיכנס לעזה, ככה לא שואלים קורבן של הטרדה מינית באיזה כלים להשתמש כדי שהמנוול ישלם.
בשביל זה יש חוק.
בשביל זה יש נבחרים ונבחרות.
ולראות את נבחרות החוק הופכות את החוק ללא רלוונטי יותר, ובכן יקירתי, זה לא כמה צעדים קדימה כפי שהן טוענות, זה כמה צעדים אחורה אל חשכת ימי הביניים. זה לא חוזק. זאת חולשה. זה לא לנצח את המנגנון. זה להתעלם ממנו לגמרי.
וצריך לנצח את המנגון כי הוא מסואב, צריך לנצח אותו למענך.
אבל תביני יקירתי, אם נמשיך להתעלם ממנו ולהפוך אותו ללא רלוונטי - עוד גבר אחד, שניים, שלושה, שיואשמו בלי תלונה אחת במשטרה וכל אלה שמוחאים עכשיו כפיים יזרקו עגבניות רקובות בזעם קדוש שאין מסוכן ממנו.
בעיקר עלייך, המוטרדת הבאה.
ככה זה כשעדר וככה זה כשאין חוק וסדר.

גלית דיסטל אטבריאן,
0 תגובות