חזק מכה בינוני

אדם קם בבוקר ואומר לאשתו - את יודעת מה, עזבי הכל, יהיה בסדר, יש לי הרגשה כזאת, משהו טוב עומד באוויר, את תראי.

יש לו חלומות על העיר הגדולה, דברים יכולים להשתנות עבורו, עבור הילדים, אולי לנכדים שלו בכל זאת יהיה בסדר, אולי הנכדים שלו יזכו לחיים אחרים, טובים מאלה, בזכות הצעד שהוא עומד לעשות עכשיו.

אז הוא מגיש הצעה למכרז בעפולה.

עפולה היא השדרות רוטשילד שלו או הקיסרייה שלו או הבניינים עם השמות של האותיות באנגלית על החוף הצפוני של תל אביב שלו.

המשפחות הערביות שזכו במכרז הזה, זכו רק בגלל סיבה אחת - הן שמו יותר כסף מהמשפחות היהודיות. התאבדו על החלום הגדול.

לא פעם אני כותבת נגד חברי הכנסת הערבים אבל עכשיו זה הכל עלינו.

התגובות שרצות מאז הזכייה של המשפחות הערביות במכרז בעפולה הן קרקע בקטריאלית נפלאה לגידול הערבי הישראלי הבא שיצטרף לארגון טרור במקום לסמינר למורים.

אם עם חפץ חיים אנחנו - טוב נעשה אם נלמד להבין שאזרחי ישראל הערבים נמצאים כאן כדי להישאר, וכל צעד שהם עושים לכיוון דו קיום צריך לזכות לתשואות מצידנו, לא לעלבונות.

הזעם שאני הרגשתי כלפי הפרסומת המפגרת של האימבצילים מ"אמונה" שמשווקים את אברג'יל השכן כקוף (בעוד שהפיגור האמיתי בפרסומת נמצא בהבעות הפנים של השכן האשכנזי מוכה הטיי זקס והכאפות) גורם לי לחשוב על העלבון של ערביי ישראל, וכן, גם על הזעם שלהם, המוצדק במקרה הזה.

החזק מכה את הבינוני והבינוני מכה את חלש, ככה זה בני אדם.

אני מניחה שיש כמה וכמה "אברג'ילים" שיצאו להפגין בעפולה נגד תוצאות המכרז ונעלבו יום לפני כן מהפרסומת הגזענית שלעגה להם.

אבל אל תטעו - אם החזק היה פוגש בחלש בלי תיווך הביניים, הוא היה מכה בו אפילו חזק יותר.

החזק אוהב לאהוב את החלש אבל רק מרחוק - תספרו כמה סודאנים או ערבים גרים בצפון תל אביב השקטה והנהדרת או ברחביה האריסטוקרטית בירושלים ותבינו את כל התורה כולה.

לי אישית הייתה פעם שכנה ערבייה.

קראו לה נדיה והיה לה אלוהים מוסלמי על הראש כמו שלי יש אלוהים יהודי על הראש ואף אחת מאיתנו לא הייתה נערת הפוסטר של "אימאג'ן" של ג'ון לנון.

היינו יושבות על הרצפה במטבח ומגלגלות קציצות וצוחקות כמו משוגעות.

אל תתנו לתפאורה להטעות אתכם - היא הייתה סטודנטית לרפואה ואני בדיוק סיימתי תואר שני.

בחיים לא אהבתי שכנה כמו שאהבתי את נדיה.

הייתי כותבת שבחיים לא אהבתי חברה כמו שאהבתי את נדיה - אבל החברות הטובות שלי קוראות אותי כאן ואני בכל זאת מעוניינת לחיות.

השלום עוד יגיע משתי נשים עם אלוהים על הראש, האחת מוסלמית והשנייה יהודיה שיושבות על הרצפה במטבח ומגלגלות קציצות.

אבל כדי שזה יקרה, הן צריכות לגור בשכנות קודם.

גלית דיסטל אטבריאן,
0 תגובות