אינני יודע אם זאת גנבה, אבל זאת חזירות!

סיפור קטן (ששמעתי מפיו של מישה חשין האהוב ז"ל).

כאשר למדתי בשנה ב' בפקולטה למשפטים, סיפר חשין, שמענו הרצאות בדיני משפחה מפיו של השופט זילברג (שגם הוא, כמו חשין, היה בזמנו המשנה לנשיא בית המשפט העליון)

יום אחד ביקש השופט, המשיך וסיפר חשין, להראות לנו, התלמידים הצעירים, היכן נמצא עולם המשפט בחלל הכללי, והביא בפנינו את המקרה הבא:

נניח שאני יושב לי בבית-קפה בוינה (אלא איפה?), מזמין עוגת שטרודל וקפה. אוכל, שותה, משלם את החשבון ומשאיר על השולחן שילינג טיפ למלצר, והולך לדרכי

אחרי שאני הולך נכנס לבית-הקפה אדם, מזמין שטרודל וקפה. אוכל ושותה ומשלם, ולא זו בלבד שאין הוא משאיר טיפ למלצר, הוא עוד לוקח את השילינג שהשארתי אני, ושם אותו בכיס.

האם זו גנבה?

כאן פרץ ויכוח גדול בין חכמי שנה ב'. כדי להוכיח עבירה של גנבה, אתם מבינים, צריך להוכיח כוונה לשלול לעולמים את הבעלות מאת הבעלים בחפץ הנגנב. מיהו הבעלים? המלצר עוד לא ראה את השילינג ואילו אני כבר ויתרתי עליו כאשר הנחתי אותו על השולחן....

אחרי דקות ארוכות של ויכוח לוהט נפנו כל העיניים והאוזניים אל השופט המכובד כדי לשמוע מהו הדין. אחרי הכל, הוא היה השופט השני בחשיבותו בכל המדינה

הוא הסתכל בנו בעיניו הטובות (המשיך וסיפר חשין) ולבסוף אמר:

אינני יודע אם זאת גנבה, אבל זאת חזירות!

ושיעור כזה לא שוכחים חמישים שנה

יהיה זכרו ברוך

אמנון בירמן,
0 תגובות