דפק על הדלת שלי אדם ...

לפני עשר שנים בערך דפק על הדלת שלי אדם. אחותי בבית חולים, הוא אמר, נסער. והיא עומדת למות. אולי היום. אני רוצה לראות אותה, אבל אין לי כסף לנסוע לשם. בבקשה, הוא אמר עם דמעות בעיניו, תלווי לי כסף ואחזיר לך כשאוכל. 

מן הסתם כבר ביקשו ממני בעבר שקל להגיע לכפר סבא או באר שבע והנחתי שהמצב הזה לא שונה. לרגע גם כעסתי עליו בלב, על השקר, על המניפולציה הרגשית האיומה הזו, ועל הדפיקה בדלת הפרטית שלי. אבל בכל זאת נתתי. רק בשביל הסיכוי הקטנטן שזה בכל זאת אמיתי, העדפתי לדעת שזרקתי כסף מאשר להיות בספק שאולי יכולתי לעזור לו לנסוע להפרד מאחותו הגוססת ולא עשיתי את זה.

כמה ימים אחר כך דיברתי עם אחותי, שגרה די קרוב אליי אז. הסתבר שגם אצלה הוא היה, ביום אחר, עם אותו סיפור וגם היא נתנה לו כסף. למה נתת, שאלתי והיא ענתה, חשבתי על יונה העגלון. לא רציתי להיות אחת מהנוסעים העסוקים שלו, אלה שהוא מנסה לספר להם על בנו שמת והם רק צועקים לו לנסוע מהר יותר. רציתי לדעת שלפחות מבחינתי, הוא לא יצטרך ללכת לספר לסוסה שלו שאצלו בבית מת הבן.

שירה גלזרמן,
0 תגובות