התחושה חזרה כשיצאתי מטרמינל 3

בכיתי. אני חתיכת נמושה ואני לא מתבייש בזה.

האמנם? שנתיים באל איי, געגועים, קשיי הסתגלות, אתגרים ולא בכיתי, אפילו לא פעם אחת. יום בישראל. 

ונשברתי לרסיסים, התעוררתי פתאום והתחלתי לבכות. הזכרון מהרצון העז לחזור עדיין טרי בראש שלי ואני לא מצטער, זה הלם קרב. יש לי פלאשבקים של געגועים וקשה לי לראות את כולם בוכים מסביבי. סבא שלי חגג היום יום הולדת 80. הגעתי למסיבה, לא בהפתעה כמובן, והוא פשוט עמד מולי ובכה במשך 
10 דקות שלמות. ולא רק הוא, כולם כל היום בוכים מסביבי.

כל הגעגוע הזה היה כמו מוקש, היינו רק צריכים ללחוץ עליו. המחשבה שכולם התגעגעו כל כך מכאיבה לי מאוד. אני לא סולח לעצמי שגרמתי לאנשים שאוהבים אותי צער וגעגוע עמוק כל כך, מתחתי את גבול אהבתם אליי. ישבתי לי שם במגדל השן שלי ועישנתי את עצמי לדעת. סם של שיכחה שקבר את הגעגוע ואיתו גם את האנושיות שלי, החמלה שלי לאנשים שישבו בבית והתגעגעו אליי. הייתי רע ואני עדיין רע. כי על הזין שלי הכל, ישראל זה מקום מסריח לגור בו. מגעיל פה ברמות. אני זוכר כשהגעתי לתאילנד בפעם הראשונה וקיבלתי הלם מרמת הסירחון בבנקוק.

התחושה הזאת חזרה אליי כשיצאתי מטרמינל 3 החוצה לחניון. היא לא עוזבת אותי מאז כי באמת שמגעיל פה. אני מצטער אבל אני חייב להודות שאני מעדיף לחיות במקומות אחרים בעולם. אבל בית הוא המקום אליו הולכים הגעגועים. זו האמת והיא קשה. לא בחרתי להיוולד בישראל זו המציאות ואני שונא אותה. אבל יותר מאשר אני שונא אותה אני אוהב את המשפחה שלי, את החברים, את ההיסטוריה והחיים שהשארתי מאחור לפני שנתיים אז בנתיים אני בוכה, עד שיעבור זעם, או שישקע כבר האבק המזדיין הזה! אלוהים! ישראל היא המקום השנוא האהוב עליי בעולם, ואני פה וסחי בשביל להישאר!

חן בן-ארי,
0 תגובות