"יצאתי לדייט עם בחור בארון"

 יצאתי לדייט עם בחור בארון.

יש לי לא מעט ביקורת על אנשים שבוחרים להסתיר את זהותם המינית ומעדיפים לתחזק שקרים לאנשים הקרובים אליהם במשך שנים. אני לא מחבב בחורים שקרנים ויש לי סלידה מפחדנות, אנושית ומובנת ככל שתהא. הומואיות בעייני איננה דבר פרטי כשם שסטרייטיות היא לא. עם זאת, הבחור שרציתי לפגוש מצא חן בעייני ומשהו מבעד למילים שלו עורר בי התרגשות עד כדי רצון להיפגש. "אני אומר מראש", סמסתי לו, "אין לי עניין גדול באנשים בארון, אני לא רואה את עצמי מתקדם משם". והוא השיב: "בסדר, ניפגש לשיחה ידידותית" ואני השתכנעתי. 

קבענו להיפגש במקום צדדי, רחוק מהמון ואנשים. אני דייקתי בהגעתי ואילו הוא לא הופיע בזמן. חמש דקות המתנה כמעט שברו אותי ולפתע הוא מגיח מאחורי, מביט ימינה ושמאלה, נראה מעט טרוד ואז שואל: "אתה נתנאל?", ואני משיב "כן" ומנסה לחייך בכל כוחי ושנינו כבר דוהרים ליעד הבא - ספסל באזור פינתי, ללא אנשים. "אתה לא מעדיף בית קפה?", שאלתי בנימוס. "לא לא, פה נוח יותר", אמר באופן רגיש למדיי. "לא יזהו שאנחנו...?", שאל בזהירות. "לי כתוב על המצח", ניסיתי להתבדח איתו אבל הוא נבהל. "נישאר פה", חתמתי. "אסף זה השם האמיתי שלך?", שאלתי בעזות מצח. לאנשים בארון אותם הסרטים ואותן המחשבות. והוא השיב: "לא. השם שלי הוא איתמר" (השם בדוי, מפאת פרטיותו), וכל הזמן הזה חשבתי על כמה עצובה לי הסיטואציה הנוכחית. הוא קלט את זה בהבזק השנייה והחל להעביר נושא ודיבר על מזג האוויר. "חם מאד, אה?", שאל. "מאד מאד", השבתי. "מחניק פה", אמר באירוניה.

רוב המפגש איתו היה בין נעים לעצוב. היו לו עיניים גדולות וריסים ארוכים ושין שורקת, והקול הרגיש שלו שבה את ליבי. הוא שאל אותי אם אני מחוץ לארון וכל הזמן חשבתי "אם רק היה יודע איזה הומואית עומדת מולו יא רבנן" וחייכתי ביני לבין עצמי. שאל מתי יצאתי, ופתאום נעשיתי קצת נבוך. כשאנשים שואלים אותי מתי יצאתי מהארון - אין לי תשובה לתת להם. זה קשור בעובדה שמעולם לא הזדמן לי להיות בארון, משום שתמיד אנשים הניחו באופן שהוא מעט אוטומטי שאני הומו. גם כשבאמת רציתי להיות בארון, כדי לקחת נשימות מרגיעות מהמחנק בחוץ או כדי להגן על עצמי מפני מי שרצה לפגוע בי - לא באמת הצלחתי. "שומעים עליך", היו אומרים לי. "אתה נראה כמו בת", היו צוחקים במושב האחורי בדרך לטיול השנתי. "המקלחות של הבנות זה מימין", היו מפצירים בי בטירונות. במבט לאחור אני יודע לומר בבירור שזו הייתה מציאות איומה שאף סטרייט, גם אם ירצה להביע הזדהות, לא יוכל להבין אותה. סיפרתי לו את כל זה, הוא הביט בי ואמר: "הלוואי עליי ככה להיות בחוץ". הוא סיפר לי על "הסיבות שלו". הוא קצין בצה"ל, והמשפחה מסורתית, וגדל בבת ים, וההורים שלו שונאים הומואים.

"אחרי הדקירה בירושלים אבא שלי ישב בסלון ואמר - גועל נפש. הוא התכוון לצועדים". כאב לי לשמוע. "בצבא יש לנו אחד כבר מחוץ לארון, אבל אין סיכוי שאני אסבול את מה שהוא סובל מהחבר'ה". כאב לי לשמוע. "אנשים נגעלים מזה, אני לא יודע למה", אמר בתמימות. "אני לא נגעל ממך" השבתי בחיוך. "יום אחד עוד אצא, כשיהיה בחוץ פחות מאיים", זרק משאלה לאוויר.

נהיה מאוחר, ודרכינו ביקשו להתפצל. לפני שהלכתי ממנו שאלתי: "אפשר לחבק אותך?", והוא נתן שוב מבטים מבוהלים לצדדים, חיבק מהר והלך לדרכו. בדרך חזרה הביתה נעשיתי מעורער וחשבתי על כמה איום ונורא זה כאשר אדם נאלץ להישאר בארון בגלל משפחות, בגלל מכריו, בגלל החברה הלא סובלנית שלנו. אין לי טענות כלפיו. האשמה הבלעדית בארון שלו היא החברה שלנו, שלא עושה די כדי לעודד לפתיחות וקבלת האחר. כל הדייט הזה דומה היה לתיאור של דייט בזמנים חשוכים, מאה שנים אחורה. אילו רק היינו אוהבים יותר, מקבלים יותר, סובלניים יותר - היה פה טוב יותר. זו לא רק אחריות של הממשלה, זו אחריות גם שלנו. אנחנו יכולים לייצר את המציאות הזאת, אנחנו יכולים לעשות טוב יותר, לקבל את האחר בהבנה, לכבד את כולם באשר הם ולעולם לאהוב. האמת היא, שזה הכי טוב שאתם, סטרייטים יקירים, יכולים לעשות.

נתנאל אזולאי,
0 תגובות