אדם עומד על הרגליים

כשהייתי בת שלוש עשרה נסענו כל המשפחה לארצות הברית לבקר קרובי משפחה, ואחר כך צפונה למפלי הניאגרה כי פלא טבע ואם לא עכשיו מי יודע אם בכלל.

בצד הקנדי והיפה יותר של המפלים יש ספינונת שלוקחת תיירים פראיירים בפוטנציה להרגיש נתזי מים ולחזור לחוף. 

לפני כן מחלקים לנוסעים מעילי גשם חמודים מניילון ומדברים אליהם כאילו שהם הולכים להיכנס לעשרים דקות במקלחת על הסיפון.

בקיצור עלינו עליה, אחותי אני ואבא.

והספינה לקחה אותנו קרוב מאוד והיה מדהים באמת. מים שואגים וניתזים, ערפל של טיפות. היה לי קשה אחר כך מוסרית להגיד ניאגרה בהקשר של אסלה. משהו מיוחד.

המפלים המשיכו ליפול ולא נראה כאילו שזה יפסק בקרוב, וכאשר כל התיירים נרטבו בדיוק במידה, הספינה הסתובבה לחזור לחוף, ואז אחותי התעלפה.
אבא תפס אותה נופלת והרים אותה. 

[יש משהו מפחיד כשאדם עומד על הרגליים בעצמו ופתאום לא. זה רגע סתמי להחריד, כאילו נפרם חוט וזה הכל.]

היא לא ענתה; לא הגיבה.

קראנו מסביב לעזרה. 

הספינה עגנה וכבש הורד אל החוף.

אני לא אשכח: האנשים עברו מולנו אחד אחרי השני ונתנו בנו מבטים שמוטי עפעפים, מעבר לכתף. כמו בעיר כשיש מופע רחוב לא ממש מעניין. נעצו מבט והמשיכו ללכת.

אחר כך הגיעה חובשת, ואחרי כמה דקות אחותי פקחה עיניים, התאוששה בכיסא גלגלים, והסמיקה כהוגן. 

אחר כך החובשים הסבירו לנו שזה כנראה שילוב של החום והלחות ושהיינו ארוזים כולנו בתוך מעילי הניילון מקודם.

והנהנו ושתקנו ואמרנו תודה.

ויכולתי רק לחשוב על האישה החרדית המבוגרת בתחנת האבן בשמואל הנביא, כשחיכיתי לאוטובוס כולי מצוננת עם גרון מודלק, והיא הציעה לי בקבוק מים. קחי חמודה תשתי. פשוט כך.

והתגעגעתי הביתה כמו שאף פעם קודם לכן, וככה מול החובשים הקנדיים ולמרות שאחותי היתה בסדר גמור רק מאוד נבוכה, ברחה לי דמעה.

אז החובש אמר לי שאני חיוורת ושאל אם הכל בסדר, והנהנתי, ואני לא זוכרת אם אמרתי בעברית או באנגלית, כנראה קצת מזה וקצת מזה - האנשים שם בהו בנו בכזאת אדישות ובבית זה לא היה קורה.

אני עדיין חושבת שזה נכון. למרות כל מה שקורה עכשיו וכבר קרה. 

יערה סרי,
0 תגובות